התכוונתי לכתוב שטוב שיש סוף-סוף תוכנית קאלט בטלוויזיה, משהו קליל שישכיח מאיתנו את הצרות. תוכנית על בתים של עשירים, עם טיפים לחיים הטובים. אבל המציאות הופכת את התוכנית וגם את הביקורת עליה. בינתיים בתים נהרסים, אנשים מתים. במהלך כתיבת 500 המילים האלה נהרגו לפחות 60 איש, ואי אפשר לקרוא את הביקורת או לראות את התוכנית בלי אירוניה. מי יודע מה עוד יקרה עד שעת השידור של "מבתים", תוכנית עם גילת אנקורי על בתים מעוצבים.
"רמת אביב ג'" נגמרה, אבל גברת לינוביץ' נשארה בשכונה. בחצאית עור צמודה, נעלי עקב עם שפיץ וציפורניים משוננות, מטופפת גילת אנקורי במדרגות הוילות והפנטהאוזים, טועמת פה קצת יין ("כל הכבוד לך, כי עד עכשיו הציעו לי רק קפה"), מזדהה עם המארחת המתלוננת על השעות שהיא מבלה במטבח ("יש לי חדשות בשבילך - א נ י אף פעם לא עומדת שעות במטבח") ומפרגנת בנוסח גברת לינוביץ' ("אויש, את זה אני זוכרת עוד מהתקופה של בעלך לשעבר"). וכשהיא מתפעלת בכנות ("וואו, הבית שלך פשוט מ ה מ ם") זה תמיד בגדול, בהגזמה דרמטית, כיאה לדיווה אמיתית. חסר רק שתקפוץ למלא עגלה בדיוטי-פרי ולא תביא מתנות לאף אחד.
גילת אנקורי נכנסה לדמות של עידית לינוביץ' עד הסוף. ממשחק היא עברה להגשה, וכעת היא מגישה את "מבתים" בערוץ "החיים הטובים". דמות המגישה כאילו נתפרה עבור דמות הביץ' שמייצגת לינוביץ' העשירה, הצבועה והמרשעת. סידרו לה יגואר שחורה שתיקח אותה ממקום למקום, הלבישו ואיפרו אותה כמו קרואלה דה-ויל. ברור שאנקורי - ילדה טובה ירושלים - היא ממש לא עידית לינוביץ', אבל היא מגלמת נפלא את הדמות שהשתלטה עליה, וכל הערה ביצ'ית קטנטנה למארחים שימחה אותי מאוד. חבל שיש כל כך מעט כאלה בתוכנית, כי יש לה פוטנציאל להיות הרבה יותר משעשעת.
"מבתים" אמורה להיות משהו בסגנון "Celebrity Homes", התוכנית על הבתים של המפורסמים בהוליווד. שם באמת יש סלבריטיז ויש בתים. הסלבריטיז שפותחים את ביתם בפני המצלמות הם בדרך כלל כוכבי עבר נשכחים, זמרי קאנטרי, ספורטאים מזדקנים, שחקניות לא ידועות שמוכרות קלטות הדרכה להרמת הישבן. המגישה היא כוכבנית בלונדינית בת 18 עם שדי סיליקון וחיוך מטופש, ששורת המחץ בתסריט שלה מסתכמת ב"עכשיו ניפרד, כי אני פשוט מתה להיכנס לבריכה המדהימה הזאת". גילת שלנו הרבה יותר מוצלחת.
זניחים ככל שיהיו, יש מה לראות בבתים בהוליווד, מה שקשה לומר על הבתים כאן. יש פה כמה מיליונרים עם אחוזות בקיסריה וסביון, אבל הם בחיים לא יכניסו את גילת אנקורי עם צוות הצילום לתוך הוילה שלהם. אין פה זוהר אמיתי, אבל יש כאן את חן הדלים. דירות גג ברחוב נחלת בנימין שהפכו ללופטים מעוצבים. אילתורים יצירתיים מחומרים זולים. מבחוץ, הבניין שבו שוכן הפנטהאוז המפואר של ריקי קסטיאל בתל ברוך נראה כמו חלק מקומפלקס של שכונת פועלים בפרוורי ניו ג'רזי, או, למה ללכת רחוק, כמו "בית גיל הזהב" ביד אליהו. אם מביטים מהחלון למטה, אפשר לראות את הקוקסינלים והנרקומניות שמוכרות את גופן בשביל כמה שקלים, אבל אפשר גם לשאת עיניים אל השקיעה, לראות פרוסה של ים.
במציאות נורמלית, תוכנית כזאת היא בסך הכל בידור קליל. במציאות שלנו יש בה אירוניה, אבל היא גם מעוררת חמלה. בסך הכל, מי שעשה אותה התכוון לעשות משהו נחמד. אי אפשר להאשים אנשים על כך שהם חיים בבתים יפים, בעוד לאחרים אין. אי אפשר להאשים ערוצי טלוויזיה ומבקרים על כך שהם מייצרים ומסקרים בידור, כי גם זאת עבודה. מי שיש לו עבודה ובית, צריך לומר תודה. החיים נמשכים, ממשיכים לעבוד, אבל לא בלי תחושת אשמה.
* "מבתים" משודרת בערוץ החיים הטובים בימי ראשון ב-21:30
זו פעולת חישוף או שאת רק סוגרת מרפסת?
10.3.2002 / 12:01