אינגליש אינגליש

אדם זילברמן מוציא את אלבום הבכורה שלו בפוך. עוד מלחין-יוצר שמגיע אל הזירה כשהוא רכוב על פסנתר. ואולם במקרה שלו, להבדיל מאלבומי הבכורה של אביתר בנאי או שלומי שבן, הפסנתר לוקח לעצמו את כל הבמה, מככב לבדו, כשלצידו רק הקול של זילברמן, שכמו מתארח.

זה אלבום הכי עצוב. זילברמן כבד, הטקסטים שלו נעים בין ייאוש לא משוחרר לרומנטיקה של סגפנים. הוא שר בנמוכים, נוטה להזכיר את גידי גוב כשהוא מצטרד. הוא מלחין בניגודים קטנים ודומיננטיים, מתכתב עם אצולת הפסנתר של המוזיקה הישראלית.

זילברמן שרוי במצב כזה, שמבחינתו הוא כבר יכול מדי פעם לחצות את הכביש לכיוון הקיטש. העירום, בנוסף לנקודות הרגשיות שעליהן הוא לוחץ, יכולים להתבלבל יחד וליצור לרגעים תחושה של יום השואה, הטקס. את הקיטש והשואה אני פחות אוהב, את המקומות האחרים אני יותר. זה אלבום אישי ואחר.

יובל שפריר, מתופף, מפיק מוזיקלי, מוציא אלבום בלייבלה. המתופף שגדל אצל תורן ופורטיס וברי, המפיק שעשה את השניים הראשונים ויוצאי הדופן של איפה הילד, את אלבום הבכורה של ירמי קפלן, מחליט לארגן לעצמו דיסק, ובקטן. בשנה האחרונה, אחרי האלבום של יהודית רביץ, הוא היה מעורב גם באלבום האוסף המעולה של ערן צור.

התקליט הקטן של שפריר, עם עידו אגמון לצידו, הוא עוד אחד מהדיסקים המעולים האלה שיוצאים בארץ באנגלית. העסק הזה כבר ממש תופח. הסיבות מגוונות, איש איש עושה זאת מטעמו. הרוב יגידו שזה יותר נוח, יותר מסתדר להם לכתוב באנגלית, אבל אין ספק שהעניין מלמד משהו על היחס לשוק המקומי. והשוק המקומי אוהב רוק ישראלי, גם כי הוא בעברית, אבל את השוק הזה הרסו חברות התקליטים, ובעצם כל הדיסקים הטובים והחוצוניים האלה מרימים, אם או בלי להתכוון, את דגל הרזיסטאנס הדהוי.

והדיסק הזה מצטיין בכמה שירים טובים באמת, בלחנים, בטקסטים, בפצפוצי ורעשי רקע לכל אורכו ובשירה קרובה למיקרופון. הבעיה שלי, מבלי לפגוע בבחירות הלואו-פיי של אגמון ושפריר, נובעת מהצבת השירה בתפקיד כה נחות ומוחבא במיקס. הטקסטים של שפריר, נראה לי שכבר אמרתי, ממש אחלה, הם נשמעים טוב כשהם יוצאים מהגרון שלו, אבל משום מה יש יותר מדי מקומות באלבום, שגם עם מיליון כוונה טובה ואוזניות, יתקשה להבין את המילים מי שלא כתב אותם. לא שזה הכרח כזה קיומי, אבל בכל זאת, מהבחינה ההיקפית, היה לי יותר נחמד עם הווקל בפרונט. על כל פנים דיסק מגניב, תנסו לתפוס אותו גם בלייב.