תביאו גם ת'חברה של ניסים

האנסמבל המפלצתי בגודלו (ביום טוב הם נעים בין 14 ל-20 חברים) לאמבצ'ופ (Lambchop), בהנהגתו של איש בן ארבעים פלוס בשם קורט ווגנר, מוכר בעיקר בתור להקת אלטרנטיב-קאנטרי. הם התחילו כשלישיה באמצע האייטיז, אך מאז נוספו להם עוד ועוד חברים, עד שהוציאו אלבום בכורה בשם “I Hope You`re Sitting Down” כעשור מאוחר יותר, כשבליבם השליחות להוציא את מוזיקת הקאנטרי מהגטו בו היא מתקיימת בדרך כלל (גטו גדול ורחב אמנם, אך רד-נקי לא פחות) לקהל אחר, צעיר ואלטרנטיבי יותר, רצוי עם משקפיים, כמו הקהל שמקשיב לתחנות הרדיו של הקולג'ים באמריקה, למשל.

בכל התקליטים הקודמים שלהם עוד אפשר היה לזהות בצליל שרידים של קאנטרי (למרות שהתקליט האחרון וההכי מצליח שלהם, "ניקסון", שיצא לפני שנתיים, קרוב הרבה יותר לסול), אך האזנה לתקליט החדש של לאמבצ'ופ, “Is a Woman”, לחלוטין לא עומדת בקנה אחד עם השורשים, שלא לומר עם ההצהרות. גם האזנה מאומצת ביותר לא תעזור לכם למצוא בו ולו מיליגרם אחד של קאנטרי, והעובדה הביוגרפית העיקשת שלאמבצ'ופ מגיעים מנאשוויל ממש לא עוזרת. האמת היא שהתקליט החדש נשמע בעיקר כמו תקליט של טינדרסטיקס (והם בכלל מנוטינגהאם!).

"איז א וומן" הוא תקליט ארוך (עם שירים שמגיעים לשש ושבע דקות) ושקט, המתבסס על מלודיות עדינות ומרפרפות שמרכז הכובד שלהן הוא נגינת פסנתר והקול המאופק, העייף והמהסס של ווגנר, שנשמע כמו שילוב של סטיוארט סטייפלס ולו ריד (האמת היא שזה פחות מרשים ממה שזה אולי נשמע). השירים האלה, שכולם מכילים טקסטים רגישים ויפים (כמו למשל השיר בו מספר ווגנר על האינטראקציה בינו לבין הכלב שלו), מצופים בגיטרות אקוסטיות ושכבות של סאונדים אמביאנטיים אווירתיים.

אם הפאתוס של הטינדרסטיקס היה נשמע לכם מעט אובר-דרמטי, ייתכן שהתקליט החדש של לאמבצ'ופ הוא התקליט שחיפשתם כל חייכם. אם אתם מאוהבים בטינדרסטיקס, לעומת זאת, סביר להניח ש"איז א וומן" יישמע לכם כמו גירסה מעט אנמית, חיוורת וחסרת כוח של הלהקה ההיא. ואם אתם מחפשים אלטרנטיב-קאנטרי כדאי שתחפשו במקום אחר, אני מתארת לעצמי שלשכנים בנאשוויל יהיה איזה משהו להציע לכם.