לא רק לנירית ירון גרוניך יש אקסים שהיא היתה מעדיפה לשכוח. גם לי. במהלך שנות חיי הספקתי כבר לצאת עם כל מוטציה של גבר הידועה למדע, ולהכחיש לאחר מכן כל קשר לאירועים. "אני?! יצאתי איתו?", אני מעפעפת בחיישנות בכל פעם ששואלים אותי אם הייתי חברתו של מאן ד'הוא, "מה פתאום? הוא נורא רצה אותי, אבל אני ממש לא שמתי בחזרה". בפועל, ברור שיצאתי עם איקס. לא רק יצאתי, גם קצצתי לו סלט ערבי קטן, השתלשלתי עמו מהנברשת כמו זונה מקסיקאית פרועה, ואף שקלתי להרות לו ילד. אבל זה שעשיתי את זה, לא אומר שאני לא כלבה קונפורמיסטית שרוצה נורא שיאהבו אותה. מהשנייה שהפסקתי לשכב עם איקס, פתאום נזכרתי שהוא בעצם מתווך דירות מרמת גן, שהיתה לו נטייה חשודה להסתובב עם מוקסינים בלי גרביים. אז מה, שאני אתוודה? מה פתאום. כל אחד יכול להכחיש שואה, על אחת כמה וכמה שואה שקרתה עם מתווך דירות.
אבל את שואת אורי, הלא הוא האקס הצועק שלי, אין לי שום כוונה להכחיש. כן, הוא היה גועלי לאללה, כן, היתה לו כרס גולדסטאר קטנה וחמוצה, אבל אורי שלי לימד אותי לקח על גברים שאני בחיים לא אשכח. אורי היה, שלא נדע, גבר אלים. הוא היה צועק עלי בבוקר, הוא היה צועק עלי בערב, ופעם אפילו צעק עלי בארוחה משפחתית, מול פרצופה ההמום של גיסתי הפסיכולוגית. במשך שלושה חודשים התנהלתי ליד אורי בכל האסרטיביות של שטיח אמבטיה תקיף. זה לא שאני לא פמיניסטית, זה פשוט שפרצופו האדום והשאגני תפס אותי בהפתעה. הייתי מתפקסת על פיו העצום, הממטיר עלי הוראות ורסיסי רוק, ומתהפנטת. זה היה כמו שה' צבאות פתאום עובר לגור איתך. אז מה, לא תכבסי לו את התחתונים?
יום אחד תפסתי את אורי הצועק בשיחת טלפון עם אחד מחבריו לעבודה. הוא שכב על הספה השחורה בסלון וגירבץ, אני ריחפתי סביבו כפרפר רקמה צבעוני ודאגתי לכל מחסורו. "בטח שאני מכיר את הבעיה הזאת", הוא סח לחברו המודאג בטלפון, "גם פזית שלי, כמו שאתה רואה אותה, עושה ממני קציצות". לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי, אבל אורי רק פכר בביצתו השמאלית והמשיך. "תעשה לי ככה, תביא לי ככה", חיקה את קולי, "כל היום רק אומרת לי מה לעשות". הוא פקד עלי באצבעו להביא לו את המרלבורו והמשיך, "אני כמו פודל שלה, בחיי, אפילו כדורגל היא לא מרשה לי לראות. אבל אין מה לעשות, אחי, ככה זה נשים, מחזיקות אותך קצר". מכשהתנתקה השיחה לא יכולתי להתאפק יותר. "אתה באמת חושב שאני מחזיקה אותך קצר, מאמי?", התנחמדתי. "כן", ענה לי אורי, פרצופו העצום הולך ומאדים, "ואגב, מי את בכלל שתקשיבי לשיחות הפרטיות שלי?".
ככה, חברים, למדתי כל מה שצריך לדעת על הפודליזם. הפודליזם, ממש כמו כדורגל ומילואים, הוא אחד מאבני היסוד של הגבר הישראלי הטיפוסי. גבר יכול לצעוק עליך, להשפיט אותך ולעשות ממך פירה במחי הערה עוקצנית אחת, אבל ליד החברים שלו הוא תמיד יתנהג כאילו הוא פודל חנף, שנפל בציפורניה של קסנטיפה איומה. את הפודליזם הזה הוא יתרגל בשקדנות לאורך כל הבילוי עם החברים. ייאנח בייאוש כשתבקשי ממנו להביא חלב. יגניב פרצופים עגומים לחבר'ה בעודו כורע תחת נטל הצלחות. "פזיתי מכריחה אותי לעשות כלים", הוא יאוושש בעצב, "אבל אני מת עליה, נכון, נשמה?". כל זה לא יפריע לו להפוך את עורו הפמיניסטי הרגיש בשנייה שהם יילכו הביתה. "למה שמת יותר מלח ברוסטביף, הא?", הוא יצרח עליך, וחסר לך שלא יהיה סקס אנאלי אחרי.
כן, חברים, מדובר בטרנד. אם פעם היו הגברים מתחרים אשתו הקטנה של מי עושה חריימה טוב יותר, היום הם עסוקים בלקונן על שאריות הסנפרוסט שהם מקבלים מהביץ' העצבנית. יש יגידו שזהו תוצר ישיר של המהפכה הפמיניסטית. לדעתי, זה קשור איכשהו לרחמים עצמיים. גברים אהבו מאז ומתמיד לקטר בצוותא, זה גורם להם להרגיש שגם לזין הגדול שלהם יש מצוקות קיום. רמי ורד, סטנד-אפיסט, אפילו עשה תוכנית טלוויזיה שלמה מהפודליזם האופנתי הזה. "רציתי לצנוח חופשי, אבל הייתי נשוי", הוא מקונן בשירו המפורסם. בטח, מותק, אני חופשי, רציתי לצנוח גם כן, אבל התפוצץ לי הראש מהצעקות שדפקת עלי אחרי ששכחתי לקנות חלב.
לפיכך, נקל להבין מדוע הצחיקה אותי הפרסומת החדשה עם שי אביבי. זאת אומרת, הצחיקה אותי רטרואקטיבית, כמובן. קודם כל הייתי צריכה להבין מה לעזאזל הוא מאוושש לי שם, מבין אגרטל הפרחים הדקורטיבי שבפריים. בערב השידור הראשון עוד יכולתי להישבע שהוא מיישיר אלי את עיניו הירוקות ואומר משהו כמו, "חביתוש, גלאםגלאם, ספה, נביילה? המפפ!". כמעט התפתיתי לענות לו במונולוג בריטי ועמוק משלי ("אני חביתוש? אתה חביתוש, כן? אה"), עד שהבנתי שזה לא פרומו ל"בורגנים", אלא פשוט הדיקציה השי אביבית במיטבה.
בסוף התברר שמדובר במורה נבוכים לפודליסט שחברתו מעצבת את הבית. נו, מין מונולוג כזה, נורא סיינפלדי כזה, על קשיי הזכר החדש באיקאה. חברתך המאיימת גוררת אותך לחנויות עיצוב יקרות? חשוב שתעמיד פנים שאתה מבין משהו, ותגיד לה דברים כמו "זה מחמם", "זה דרמטי". השתפנת? נו דיזיין פור יו. לאורך כל המונולוג מהדסת בטלפיים כבדות לאורכו ולרוחבו של הפריים דובת גריזלי בחצאית פרחונית. זהו הפאנטום של הגירל פרנד, האשה הגדולה מהסיוטים. נוכחותה המאיימת של החברה של אביבי ממחישה לנו את הטרור שבו הוא חי: נאלץ לדבר איתנו בשושו, פן הגודזילה תצבע לו את שק האשכים בוורוד סלמון.
הבעיה היא ששי אביבי הוא לא רמי ורד, אלא גבר מהוקצע וטרנדי להפליא. אף אחד מאיתנו לא קונה לרגע שהוא לא יודע מה זה פארקט, כמו שאף אחד מאיתנו לא קונה את נאומי החמציצים של שרון. הי, אפילו שמעתי ממקור ראשון שאביבי מפנק את החברות שלו בסושי שהוא מתקין במו ידיו, אבל את זה אני מספרת לכם רק כדי שתדעו שגם לי יש מהלכים בברנז'ה, ולא רק לנירית ירון גרוניך.
אלא שאת פרסומאי התשדיר זה לא מעניין. לפני עליית התשדיר הם פנו לקבוצות מיקוד, שהעלו שאביבי הוא הגבר הנחשק ביותר בקרב נשים משכילות ומתקדמות בנות 25- 35. הפרסומאים ראו את הנתונים האלה וחטפו אורגזמה קריאייטיבית במקום.
פודל פודל, אבל עם כזה גדול
11.3.2002 / 13:13