ציפורה הרוסה

האוטוביוגרפיה של עמוס עוז, גם אם הוצגה ככזאת, אינה באמת אוטוביוגרפיה. עדיין צעיר – בוודאי כסופר – מכדי לסכם את חייו, מעולל עוז תחבולה ספרותית מתוחכמת ומותיר את הקורא כשחצי תאוותו בידו – ואולם תאוותו האחרת, לה כלל לא ציפה, מתגמלת אותו כהלכה. "סיפור על אהבה וחושך" (כתר) ממילא אינו מכסה את כל יריעת חייו של הסופר החשוב ביותר שחי בקרבנו ומודגשת מאוד המובחנות שהפעיל עוז הן בבחירת המאורעות והן בסדר שזירתם.

יותר מכל, "סיפור על אהבה וחושך", גם אם הוא כתוב בגוף ראשון, הוא רומן בעל איכויות ספרותיות ואמנותיות גבוהות, יותר מאשר טקסט הפותח אשנב אל הכמוס בסודותיו של עוז – התאבדות אמו. מהבחינה הוידויית מדובר בטקסט חסכני ביותר, שופע, אמנם, סנטימנטליות וחמלה, כמו גם הומור, אולם בהחלט לא מסמך תיעודי, או אוטוביוגרפיה למהדרין, בבחינת "סיפורו של סופר". מי מהקוראים שיבקש להתחקות אחר דרכו של עוז לגדולה אמנותית וציבורית, לעמוד על "סודותיו" מן הסדנה ועל מפגשיו עם שועי עמים וארצות, עשוי לצאת מאוכזב מהרומן. אולם מי שייגש ל"סיפור על אהבה וחושך" ברצותו להתמודד עם אחד הסיפורים היפים שנכתבו בעברית על ילדות ועל משפחתיות, יזכה לתמורה מלאה.

הבחירה במודל הסאגה המשפחתית, כמעט האפוס – רחב היריעה עד למאוד – עשויה להתפרש בעיניי קוראים שאחזו בספר אחיזה מציצנית, רכילאית, כסוג של התחמקות. אולם עוז, תחת להביא רשימה פרטנית של "איפה הייתי, את מי פגשתי ומה אמרתי לו", מבכר לגולל סיפור שאורכו ארבעה דורות. משפחת אביו – משפחת קלוזנר, שייצוגה ברומן חם ושופע ניגונים של געגוע וחיבה; אשר עשו את דרכם מליטא ומאודסה אל ראשית הבראשית של היישוב היהודי בארץ ישראל. משפחת אמו – מוסמן, אותה מנתח עוז בזהירות רבה, תוך שהוא שומר על ריחוק מסוים, כמעט נדמה שנזהר בכבודם של האנשים, אף היא נצר ליהדות אירופה האבודה, המשכילה, אשר נפלה קורבן לאנטישמיות היכן שלא דרכה ולבסוף הגיעה אף היא לפלשתינה.

אולם ברגע השיא של הרומן, תיאור התאבדותה של האם, הופכת מלאכתו של עוז לנהירה: דווקא הריחוק המסוים שיצר בתיאורה יוצר אפקט מזעזע ומרטיט בפרקים המוקדשים להתאבדות ולהשלכותיה על הנער הצעיר, עוז. הוא שופטה בחומרה אך באמפטיה, בחוסר אונים ובהשתוממות, לצד המבוכה הבלתי נתפשת שמעשים מסוג זה נוטים להפיל על אדם. מבחינה זו, פרקים אלו, להם מצפים קוראי וחוקרי עוז במשך שנים ארוכות, מהווים בהחלט את פסגת יצירתו. שילוב של האישי והאמנותי, ההיגד הכללי והפרטי מתמזגים לפגיון חד ונוקב של רגשות המסתובב בחזה עד שהלהב נשבר.

עוז, יותר משהוא מתערטל, מציג מסמך מרגש ומרתק מהבחינה ההיסטורית, בבחינת משל על זכאותנו על הארץ, רווי באהבת אדם ואדמה, שופע חום וניגונים רחוקים, כמו גם אימה קרה שעושה את כל הדרך הארוכה מימי הפרעות, הפוגרומים והמאבק טרם הקוממיות, עד לימינו. עוז מגולל באמצעות הסיפור המשפחתי המורכב, הרווי בסצינות יפות ובלשון המושלמת שלו גם את סיפורו של הישוב, ואם נרחיב מעט, את סיפורה של האומה, בימים בהם המובן מאליו היה קל לניסוח והוודאויות הקטנות-כגדולות של החיים היו עניין למאבק בלתי פוסק, עתים הישרדותי, עתים עקרוני, על מנת לשרטט מן ההתחלה את אופיים של המקום ושל האנשים.

אולם עוז מספק גם הצצה נדירה – ובוודאי שכוחו כמספר העולה על זה של רבים מההיסטוריונים או מכותבי הזיכרונות, עומד כאן לטובתו ולטובת הקורא – אל אנקדוטות קטנות, כאלה שלא השתמרו בארכיונים, ועושה דה-מיתיזציה לדמויות רבות. הוא נוהג בכולן, כמעט, בסלחנות, אך הוא מציג אותן עתים בנלעגותן, עתים בנפסדותן ומגלה את מה שממילא כולנו שיערנו – מדובר בבני אדם.

הנה קטע קצר מתוך הספר המגולל את קורות מפגשו של עוז, החייל הצעיר, עם ראש הממשלה דאז, בן-גוריון, על רקע מאמר ביקורת שפרסם כנגדו בעיתון. בן-גוריון, מסתבר, היה מעריץ מושבע של הפילוסוף ההולנדי ברוך שפינוזה, וכשנכנס עוז לחדרו, עוד לפני תחילת יום העבודה, החל הזקן במונולוג ארוך שתכליתו להציג את ידענותו בכתבי האיש ונמצא כבור לא קטן בתחום: "'כדבר שפינוזאי אני אומר לך בלי צל של פקפוק כי כל עיקרה של תורת שפינוזה על רגל אחת אפשר להעמיד כך: לעולם ישמור האדם על קור רוחו! לעולם אל יאבד את שלוותו! כל השאר אינו אלא פירושים ופלפולים ופרפראזות. השתוות הנפש! שלווה בכל מצב! ואידך – זיל וגמור!…'. כאן לא יכולתי עוד למחול על כבודו של שפינוזה. אי אפשר היה להחריש בלי לבגוד בפילוסוף היקר לי. אספתי אפוא את כל תעצומות הנפש שעמדו לי, מצמצתי קצת, ובנס נועזתי לפתוח את פי במעמדו של אדוני הארץ ומלואה, ואף לצייץ בקול קטן:
'קור הרוח והשלווה, זה יש באמת אצל שפינוזה, אבל אולי לא כל כך מדויק לומר שזהו כל עיקרה של תורת שפינוזה? הלא יש אצלו גם – ' וכאן ניתכו עלי אש וגופרית ואשדות של לבה רותחת הישר מתוך לועו של הר געש… 'לעולם אל יאבד אדם עשתונותיו', השתלח בי כמו סופת רעמים של יום הדין האחרון, 'לעולם לא! ואם אינך רואה זאת – אינך ראוי להיקרא שפינוזאי!'". כך המשיך הזקן לגלגל את המנטרה היחידה שהבין מדבריו של הפילוסוף, ולך תתווכח עם הזקן.

"סיפור על אהבה וחושך" מופיע לאחר ארבע שנים של שתיקה ספרותית – פרק זמן ממושך אצל עוז, המורגל בהוצאת ספרים בתדירות גבוהה מזו – ולאחר "אותו הים", ספרו האחרון, שהציג עוז נועז, אמיץ ובעל כושר המצאה של עצמו מחדש. אם "אותו הים" קיבע את מעמדו של עוז כסופר החשוב ביותר הכותב בעברית היום, הרי "סיפור על אהבה וחושך" מחזיר אותנו למפגש עם איכויותיו של עוז מספר הסיפורים, בעל אורך הנשימה והיריעה הרחבה והפנורמית. למרות אורכו - 590 עמודים – הספר קולח ומרשים בהתנגנותו וזרימתו, כמו גם הבטחתו להישמר בזיכרון הפרטי של הקורא, ואם יותר לי להמר, גם בזה הקולקטיבי, של הרומן העברי ותרבותנו הצעירה כל כך.

והערה קצרה לסיום לקוראת גבריאלה אביגור-רותם - הנה כי כן, ניתן לכתוב יצירת מופת בעברית מבלי להטריח את הקורא אל המילון כל שני עמודים בקירו