בדרך כלל הוא מגיח בשנת בחירות; רכוב על גלי אהדת הקהל, תצלום הידיים המשולבות המשרדי של גדי דגון, ברקע דגל ישראל. עוד מעט קט והוא ירד אל ההמון, יתחבק עם תינוקות, יצטלם עם זקנים, יביט במבט מלא הבנה בפועל טקסטיל. לחם-עבודה! יצעק ה-המון, והוא יחלוף על פניהם בחליפת ה"בגיר" שלו, מוקף סוללת גברתנים כדי להקפיד על מרחק נכון. ה-מרחק ה-נכון מה-המון. ואין מה לעשות - ה-המון פושט חולה עליו. על עממיותו, על ארץ ישראליותו, על יפי תוארו, על העברית המצוחצחת שבפיו, על תסרוקתו המונחת ברישול מוקפד, על הסקס אפיל ה - אין מה לומר - אפקטיבי שלו.
ובשנים שאינן שנות בחירות, הוא מעדיף את הריחוק המהורהר מן ה-המון - התבודדיות בספא אירופי או בבית אבן מסותת - החיים הטובים, אין מה לומר. שכן כטפיל, כך גם הוא - ניזון מה-המון, אך זקוק לו רק לצרכיו, לא סנטימטר אחד יותר. יש רבים הרואים בו מנהיגו של דור הולך ונעלם, מזכרת מתקופה אבודה של ילדותנו (שהיתה יפה), אז, בבית הספר, כשעל הקיר היתה תמונה, ומתחתיה כיתוב: "בנימין נתניהו - ראש ממשלת ישראל", ולצידה, בפינת ועדת תרבות, פוסטר, והזמר חורש בו את מצחו בקמטים, את מילותיו לטרשים של גבריות מזוקקת, רגע לפני שה-המון מסתער על האמפי בקיסריה.
ואם תתנו לעצמכם להיפתח לרגע, ותשתחררו מהציניות המבאישה שלכם, תוכלו גם אתם להכיר בקווי הדמיון בין הביבי לשלמה מלכנו, הלא הוא, (הו)ארצי (מולדתי. הר טרשים קירח). ובקרוב, בחירות, והנה גם אלבום חדש של ה-זמר ה-לאומי, ה-חיים נחמן ביאליק של "מעריב לנוער" פינת "תוצרת הארץ". וסנוניות ראשונות - סינגלים מפומפמים בגלגל"צ - התחנה של המחנה הקיומי/לאומי - כבר עושות דרכן, כמו גם ראיונות אגביים, אך מדויקים, אצל אילנה דיין בגל"צ, על הבוקר, בשעה בה כולם מאזינים לחדשות, או לגלגל"צ, או להודעת דובר צה"ל.
וגם שלמה, וגם ביבי, שניהם נשמעים כמו ציטוטים מפיו של דובר צה"ל - צודקים, יודעים, מבינים, ברי סמכא, ברי גברא, רבי און, בגזרה שהשנים כבר החלו לעגל, אך העיניים טחו מלראות - הלב כמה אל תצלומים בשחור ולבן, אז במתקן האימונים של הסיירת, שם בלהקת חיל הים, במכנסי בד עם שוליים רחבים, בתלתלים סטייל יעקב שבתאי מהפוסטר ל"תחיה". אח, יא ראב, היו ימים, היו פה צלמים, ידעו כאן להעמיד דברים בקונטקסט הנכון.
לא קונצנזוס ולא נעליים. שלמה וביבי הם לא המיינסטרים ולא החבר'ה הטובים מאמצע הדרך של נעמי שמר. שניהם הם עידית הישראליות, אולד סקול לחלוטין, אליטות מרושתות שצמחו - במסלול האשכנזי המתקבל על הדעת - אל הפסגה ואל רעבונו של ה-המון למותגים בכחול ולבן, כמו במבה, כמו קרמבו, כמו סטיקר דם המכבים. לקנות ולהפנים, להצביע ולהזדהות. ואין כאן שום אמירה פוליטית או אמנותית, גם לא פובליציסטית, בקושי תרבותית - ביבי ושלמה הם הסף של הרף, נקודת הארכימדס של מושג הרייטינג - של פילוח דעת הקהל לנימים קטנים של כריזמה והורמונים גבריים. הם שניהם, צפויים לחזור השנה - ובגדול - ואז להיעלם מחיינו, לאחר שכבשו את משרד ראש הממשלה, את היכל התרבות, את גלגל"צ, את זמן השידור של שלושה הערוצים הגדולים ועוד כהנה וכהנה. ומדי פעם, בין ארוחה ב"דיקסי" לקוקטייל על הדשא של שגרירות אוסטרליה, נוסיף עוד קיסם למדורה ונחזק את הכחול במגן דוד שעל הדגל, כדי להזכיר לכולם שעם ישראל חי ונושם וקיים ומשלם מיסים ויש כאלה שמנכסים לעצמם את לב המאפליה, כאילו שמדובר במכולת של אמא שלהם.
חייבים לשמוע או שכבר התחילו 7 ימי השקט?
13.3.2002 / 9:38