קולנס ואחותו

עם כל הכבוד לרובי וויליאמס, שהוא באמת הכי מגניב, עדיין אין על פרנק סינטרה בשום פנים ואופן. שהרי גם אם רובי ישחק אותה חבורת העכברושים בקטע הכי ממזרי שיש, מספיק חיוך אחד של פרנקי שיראה לו מי פה שומר על האוסול של הפיפטיז ומי פה סתם חמוד לאללה. אולי לכבוד זה שרובי וויליאמס הביא אותו לאור הזרקורים של ה"טופ אוף דה פופס", ובוודאי בעקבות הפיכתו לאייקון שאיננו עוד בין החיים, יוצא עכשיו אוסף כפול לפרנק סינטרה בשם “Romance” (הד ארצי), שם המעיד על כך שיותר מכל דבר אחר, פרנק סינטרה היה בראש ובראשונה איש אהבהבים, זיין ובליין. ממש כמעט כמו חמי רודנר (לו אני מקדיש את הדואט “Somethin` Stupid” ששר סינטרה עם בתו ננסי, בתקווה שרודנר יחדש את השיר יחד עם סי היימן).

באוסף 50 קטעים שנכתבו על ידי גדולי המלחינים של המאה העשרים (קול פורטר, אירווין ברלין, אנתוניו קרלוס ג'ובים, ג'ורג' גרשווין) והפכו לזהב הקלאסי של המוזיקה הפופולרית בארצות הברית; קטעים שהפכו לסטנדרטים הגדולים ביותר של תקופתנו ולא בכדי – לסינטרה היה את הקול הכי יפה בעולם והוא ידע להגיש לך את השירים כמו פתיין בן פתיין (או כפי שמעיד עליו השיר "פרנק סינטרה" של מיס קיטן וההאקר: "מצוץ את הזין שלי, תלקק את התחת שלי").

יש אמנם כמה שירים שהם עבשים ברמת הפרומו, אבל זהו תיעוד מדויק של הקריירה של סינטרה – מהרומנסרות (“Lets fall In Love”, “I`ve Got A Crush On You”, “I`ve Got You Under My Skin”), להיטי הקלאבינג (“The Way You Look Tonight”, “Let`s Face The Music And Dance”) ועד שירי סיכום החיים של שנות החמישים והשישים (“It Was a Very Good Year”, “Cycles"), ואפילו דואט מה-זה מיותר עם סלין דיון. האוסף לא כולל את “My Way”, אחד השירים הכי מזוהים בעת המודרנית, כדי שלא תאשימו אותו באופורטוניזם. אפשר לוותר על ההמלצה של בונו במאחורנית של העטיפה של הדיסק.