מועקה

אחרי "פארק גוספורד" הייתי משוכנע שיעבור זמן, לא מעט זמן, עד שייפול בחיקי עונג כה מושלם, כה מתמשך, מקולנוע. ובדרך שמעתי על "המורה לפסנתר" של הבמאי האוסטרי המחונן מיכאל הנקה. "משחקי שעשוע", הסרט האחרון משלו שהוצג בארץ, הותיר בי רושם כה חזק, עד כי התקשיתי שלא לפלוט – "דייויד לינץ'". ולהוסיף, "קטן עליו". ומבלי לגזול את הבמה מ"המורה לפסנתר", אמליץ לכולכם, מיד בתום קריאת רשימה זו, לגשת לספריית הוידאו הקרובה וכו', ולהניח יד על הסרט הזה.

כך שכאשר נודע לי, במקרה, כי "המורה לפסנתר" הוא החדש של אותו הנקה, אצתי רצתי. נו, מה לומר? מדובר בשנה טובה במיוחד לצופי הקולנוע, ויותר מכך – באחד החודשים המבורכים והאיכותיים ביותר בתחום זה. שימו לב לרשימה: "פארק גוספורד", "בחדר המיטות", "אזור מלחמה", "מלהולנד דרייב", "האיש שלא היה שם", "משפחת טננבאום", ועכשיו, "המורה לפסנתר". לאן שלא תפנה – בינגו. ותודה מראש למפיצים.

גם אם התודעה הקולנועית הציבורית הרחבה לא תזכור את "המורה לפסנתר" – בוודאי לא כאחיו המועמדים לפסלון המוזהב – הרי, לפחות בטווח הקצר, מדובר בסרט שיותיר עליכם, וכאן מדובר בהתחייבות, רושם כביר. מיוזעים, חסרי מנוחה, מהורהרים ומעוכבים, תצאו מהאולם, בשאלה "What the Fuck was That? ".

"המורה לפסנתר" מגולל את סיפורה של אריקה (איזבל הופר), אשה ערב הבגרות המאוחרת של חייה, השומרת על עטיפת צלופן של מהוגנות ומכובדות בתפקידה כמורה בכירה לפסנתר בקונסרבטוריון בוינה – מוסד שהנקה משתמש בדימויים סניטריים כדי לתארו. אולם מתחת למעטפת המאופקת מסתתרת דמות אומללה, קורבן של מערכת יחסים מעוותת עם אמה הקשישה, שאינה מסוגלת לכל גילוי של רגש או יצר נורמליים. את לילותיה היא מבלה באזורים האפלים של העיר – ומי שלא ראה אפלה בסגנון הנקה, אינו יודע אפלה מהי – עבד נרצע לסטיות מיניות מזוכיסטיות ולקשר חולה שהיא מנהלת עם מופעי חשפנות וטקסטים פורנוגרפיים וולגאריים אחרים.

מה שנדמה כאקספוזיציה, משתלט על הסרט כולו, ומותיר את הצופה תחת רושם עז ומצמית של מועקה ומצוקה, שתיקון אינו אפשרי עבורה. אך הנקה, אקזיסטנציאליסט, אינו מחפש נחמה עבור הצופה. מי שמחפש תיקון שיילך ל"נפלאות התבונה" – שם לסכיזופרניה יש הפי אנד ושם לתוך המשוואה של הטירוף די למזוג קורטוב של שפיות כדי להעמיד את העולם בסדר הנכון. "התיקון" המתבקש עבור המורה (כמה אירוני הופך להיות שם הסרט ככל שהוא מתמשך) הוא מערכת יחסים אוהבת ומתוקנת, תקינה ותקנית, שתשיב אותה אל תקנתה. ניחא, בפאלם ביץ' קליפורניה זה עובד. לא בוינה, לא באירופה, ולא באסתטיקת הגיהנום של הנקה.

המורה מחוזרת על ידי אחד מתלמידיה, כאן מתחיל השלב השני בסרט – הניסיון של הנורמטיבי לבוא בדברים עם החריג ולהעבירו לצד הנכון. הפתרון של הנקה הוא, למרות היעדר כל הומור (יש משהו אירוני עד לגיחוך בהעמדת הדברים), להשיב על נורמליות בחריגות ממין שונה. וכך שמסע החיזור של התלמיד אחר מורתו הופך לצעדה ארוכה – כמה איטיות ומדויקות כ-ל הסצינות בסרט – אחר אותו מושג חמקמק מעין, "קשר". ועוד לא הזכרנו במילה אחת את "אהבה".

"המורה לפסנתר" אינו קל לצפייה. אין בו סצינות קשות מהבחינה התיאורית, אולם הוא מותיר מועקה גדולה בלב עם תומו, טורדנית ועקבית, מהסוג שעתיד ללוות את הצופים בו זמן רב. הם יכולים לחלק שם, באינגלווד, קליפורניה, איזה פרס שהם רוצים לרון הווארד, אבל מיכאל הנקה יצר את אחד הסרטים המורכבים והמאתגרים בו תצפו זה זמן רב. ואגב, איזבל הופר, בתפקיד המורה, כמו גם בנואה מג'ימל, הסטודנט המחזר, ואני ז'יראדו, האם, דופקים את אחת מתצוגות המשחק הכי מדהימות שאי פעם תראו. לא לבעלי לב חלש. או מצפון.