אוכל את סאשה לארוחת בוקר

אחרי שהעיבוד שלו ל-“Doom`s Night” של אזידו דה בייס הפך לאחד מקטעי הדאנס המזוהים ביותר בשנים האחרונות, טימו מאס מוציא אלבום בכורה מוצלח מאוד (אחרי שני אוספי קטעים ורמיקסים משנים שעברו), וממצב את עצמו באזורי הבורקס הכי חמים של הזרם המרכזי של האלקטרוניקה, כך שאפילו אני, שלא אופייני לי לאהוב את מאס כלל וכלל (למה שאני גם אלטרנטיבי נורא, גם איכותי מאוד וגם חתיך לאללה), מוצא את עצמי יוצא מכלי כדי לפרגן לו.

“Loud” של מאס הוא בעצם ההגדרה האולטימטיבית של "אלבום פריצה" – עד אליו מאס היה די.ג'יי גרמני בומבה ומפיק נחשב שחטא ברמיקסים לפלסיבו, פט בוי סלים וקליס והתבלט בעיקר בזכות מגע ברונזה שיכול להלהיב את מדונה, ממנו והלאה מאס כבר נמצא בליגה אחרת לגמרי: הוא לחלוטין משתחרר מהמגבלות של מוצאו הגרמני – שאמנם יכול להקנות לך כמה רגעים של קסם בנישה המגניבה, אבל לא למרוח חמאה על הלחם וטס לעבר התהילה הקוסמופוליטית של מצעדי הדאנס.

זהו, בראש ובראשונה, אלבום עם סאונד בריטי מובהק. יש בו כמה קטעים שהכמיקל ברדרז היו מתים להכניס לאלבום האחרון והצולע שלהם, כמה קטעים שפט בוי סלים היה רוצח בשביל לקבל ועוד כמה קטעים שסאשה ודיגוויד חולמים עליהם בלילות הגלובל אנדרגראונד שלהם. וקחו לדוגמה את “To Get Down”, הסינגל הראשון מתוך האלבום, שהוא קטע שגם מתהדר במיטב האנכרוניזם של האמורים מעלה, אולם מצליח לעבור בחינניות מעל למשוכה של 96'.


אבל בניגוד לכל הנ"ל, מאס משוחרר למחצה מעול תעשיית הדאנס הבריטית שכיום נמצאת בשיא הקונסרבטיביות שלה (להלן: מבחן הפיט טונג), והוא משכיל לשלב באקלקטיות ז'אנריסטית בין מה שהוא אופנתי פחות (דיפ טראנס), אופנתי יותר (רטרו אייטיז), פסאודו אופנתי (ברייקביט) ואופנתי לשעבר (פרוגרסיב האוס), בצורה שלגמרי לא מסתמכת על שום אופנה, אלא עומדת בפני עצמה בצורה קוהרנטית לאורך ארבע עשרה קטעים שהם מופת ליכולת הלא ברורה מאליה של אמנים אלקטרוניים ליצור אלבומי אמן שלמים בכל רמ"ח איבריהם. ועם הופעות אורח טובות של קליס ופינלי קוואי, יכולת כתיבה הגונה של שירי פופ וכמה טראקים שיכולים לפרנס בכיף כל מסיבת טרייבל-בלבלה בשנה הקרובה, “Loud” וטימו מאס הם לא רק הפתעה גדולה אלא גם בשורה טובה בשבילי: אף פעם לא אהבתי אותו ועכשיו אני דווקא כן אוהב.