87'?

מצד אחד, מלחמה. מצד שני, הרבה תערוכות. אין קשר בין שני הדברים, אבל אי אפשר להתנתק. בינתיים מדור האמנות עומד ריק. אומרים לי שמלחמה זה תירוץ לעצלנים. בעולם מושלם אולי אפשר לראות אמנות מחוץ לקונטקסט, אבל בעולם מושלם אין אמנות. בבקרים אני עורכת וידיאו לחדשות. אנשי חסד של אמת אוספים חלקי גופות. צה"ל מרכז את הגברים מגיל 15 עד 45 במחנות. צלם עיתונות איטלקי נהרג במהלך עבודתו והופך לאייטם בזכות עצמו. פני שעווה וחזה מנוקב. הקולגות שנשארו בחיים מצלמים אותו מקרוב. רעולי פנים גוררים משת"פ מת ברחובות בית לחם ותולים אותו על עמוד. חדר העריכה נקי, והמוניטור מלא דם.

גם ב"קליניק" (גלריה רוזנפלד) יש שילוב של ניקיון ודם. כאילו מגעיל ומזעזע, כאילו קיצוני, אבל לא ממש. אולי בגלל שכיום אמנות מהסוג הזה כבר לא מצליחה לזעזע, ואולי בגלל שהמציאות מזעזעת יותר. זאת תערוכה שמתרכזת בדימוי הגוף וההתעסקות האובססיבית בבשר. "אסתטיקה שמושפעת מחידושים ברפואה, במדע ובטכנולוגיה". שישה אמנים מחו"ל ואמן ישראלי אחד. בעיקר צילום וקצת פיסול. "קליניק" מתייחסת למניפולציות בגוף ולמניפולציות בדימוי הגוף. העיבוד נקי, הנושא טרנדי, רוח התקופה הביו-טכנולוגית מרחפת ממעל.

המניפולציות בדימויי הגוף מתרחשות ברובן בטכניקת הצילום המעובד. לפעמים אפשר לתהות: ה"פוטושופ" הזה, מה היו עושים בלעדיו? מצד שני, למאגריט ולמאן ריי לא היה פוטושופ, והם עשו אותו דבר. הגוף הופך לבגד, כף הרגל הופכת לנעל, איבר המין הופך לפרח, והכל כבר נעשה תחת השמש. העבודות ב"קליניק" שואבות במודע מהמקורות הסוריאליסטים. הן עוסקות בהכלאה, והן הכלאה בזכות עצמן. כאילו לקחו תא בודד של סוריאליזם, החדירו אותו לביצית אמנות גוף משנות השבעים, הוסיפו שוק חשמלי של אמנות "מזעזעת" משנות ה-90 בסגנון דמיאן הרסט, לחצו על המתג – וכלום לא קרה. אין הפריה. לא כל ניסיון בשיבוט מסתיים בכבשה.

כלום לא קורה, אבל לזכות האוצרים (דיאנה דלל וז'וזף דדון) ייאמר שהקונספט עובר והחיבור בין העבודות עובד. מעניין להסתכל גם על כל תא בודד: על השולחן בגלריה יש קטלוגים של האמנים. אפשר לראות את העיוורים הלבנים שמצלמת אליזבט אולסון. ייצוג ויזואלי של עיוורון חיצוני, עיוורון-ראווה שנועד עבור הרואים. ההפך מהעיוורון הפנימי הלבן שב"על העיוורון" של סאראמאגו. רוברט גליגורוב ממקדוניה הוא היצרני ומרחיק הלכת מבין כולם, כשמדובר בייצור כמותי ושאפתני של "גורמי זעזוע" ידועים כמו בשר נא, אברי מין מטופלים, דם, זרע ולייטקס. אותי זה משעמם. נושא למחשבה: עיסוק בניצול תוך ייצור ניצול. שימוש בגוף של בעלי חיים, שימוש בגוף של ילדים, שימוש בגוף של עיוורים. דיון קצת שחוק, אבל התערוכה מעוררת אותו מחדש. זה הכי פאסה להתבכיין על זה, אבל באמת אין לי מושג למה אמנים ממשיכים כיום לייצר אמנות מבעלי חיים, חיים או מתים, אפילו אם הם נקנו באיטליז. די, עשו את זה, הבנו. תפסיקו כבר.

קורים הרבה דברים, וכאילו כלום לא קורה. זאת לא אשמת התערוכה. זה המקום, וזאת התקופה (הפוסט-פוסט-פוסט שלפני המהפכה?), וזה סף הרגישות. בבוקר חתכתי צילומי גופות, בערב הלכתי לתערוכות. קצת דם לקינוח הדם. ושום דבר לא ממשי, עד שהדם שנשפך הוא הדם שלך.

אלי גור אריה, מארג'י גירלינקס, ז'וזף דדון, רוברט גליגורוב, פרדריק נקש, ניקול טראן בה ואנג, אליזבט אולסון. גלריה רוזנפלד, עד ה – 3.5.