אריסטו שמט מנצלים ילדים מרמת אפעל

הדמויות המיידיות שאני יכול לדמיין שיאמרו את המשפט "אנחנו יכולים לשנות את העולם" הן סאלי פילד או ביל קלינטון או טום הנקס או אי.טי, אבל כשאתה קורא את המסר הנ"ל על גבי הכריכה של "שיבוש תרבות" מאת חלוצניק האדבסטינג קאלה לאסן אתה מיד מפעיל את מנגנוני "הציניות הפוסט מודרנית", כפי שהוא נוהג לכנות זאת, ומחניק איזה חיוך קטן שבעצם אומר: תמיד ידעתי שאני יכול לשנות את העולם, אבל פשוט העדפתי לאכול חומוס בכרם. ואם לאסן, דמות מכוננת בדברי ימיה של תנועת האנטי גלובליזציה, מרשה לעצמו להתנסח בצורה הראשונית ביותר, הרי שמכאן נגזר המשכו של המניפסט שב"שיבוש תרבות" - הוא אכן רוצה לשנות את העולם כפי שהוא מוכר לנו מהסימן הרשום שהיא אמריקה' והוא ישמח לזיין לכם קצת את השכל על זה.

קאלה לאסן, כמובן, הוא לא פראייר. הוא מתאר בפרוטרוט מדוע אנחנו חיים חרא של חיים וכיצד שברו של החלום האמריקאי הוא הפרצוף של כל הרעות החולות של החברה הקפיטליסטית המפלצתית, החל מהחיים המעוצבים שאנו חיים בצילם של מותגי הענק שגוזלים את האינדיבידואליות האנושית, דרך ההתנתקות האנושית מהטבע, דימויי הגוף המעוותים שאנחנו רוכשים דרך סוכני התרבות הפופולרית, אובדן חופש המידע, האוטומציה של ההמבורגר, האפטיות שבחיים מול מסך המחשב ושאר כולרות שרק מלחשוב עליהן נעשה לי חשק לרסס על שלט פרסומת בשינקין (פינת מלצ'ט, מול דוכן הפלאפל).

לאסן אומר שחיינו אינם מאושרים. אבל שלא כמו נעמי קליין, שתיארה בספרה "נו לוגו" את סדנאות היזע המאמללות שמאחורי נייקי, הרי שלאסן הרבה פחות משכנע בכך שהוא שב ומזכיר שהאינדיבידואליות שלנו נגזלת על ידי הקונפורמיזציה של הסימבולים של תאגידי האופנה – כשזה מגיע לילדים בנגלדשים שמקבלים שתי לירות לשעה כדי לתפור את ה"סווש" אני עוד מוכן להזדעזע, אבל דווקא מתוך שפע המותגים הקפיטליסטיים ההמוניים אני עוד איכשהו יכול לבחור לעצמי אינדיבידואליות אדידס יחסית מגניבה. ואני דווקא נהיה פחות סובלני כשאני רואה שכל פעילי האנטי-גלובליזציה באיזור תל אביב והסביבה תמיד לובשים דגמ"ח ורסטות מתוך קטלוג אנרכיה 2002.

אבל לאסן, שוב כמובן, צודק בכל מאת האחוזים. המציאות שלנו היא אכן זבל'ה שלא נראה כדוגמתו: חרא של אוכל (מהונדס ושמנוני עם טקסטורה של שאול מופז), חרא של טלוויזיה (מוצפת במסרים תת הכרתיים, מכהה את החושים, הופכת אותך לבטטת ערוץ קניות עם נטיות לרצח עם), חרא של איכות סביבה (עשן של מכוניות, סיגריות, כריתת יערות עד וכו'), חרא של אנשים (פוסט ציניקנים, פקידים רובוטים בסופרמרקטי ענק, מנהלים מממשי אופציות, צרכנים צייתנים ואובססיביים), חרא של תקשורת (ריכוזית, כפופה לבעלי הון, מושחתת) וחרא של עולם (מוכה, מנוכר, מאבד את צלמו). הפתרון שהוא מציע למצב הזה הוא להחזיר לעצמנו את השליטה על המרחב האישי האותנטי, בעזרת דרכים אותם הוא מנסח לאורך הספר כאילו שמדובר בתוכנית 12 שלבים להחזרת הכבוד העצמי שלך בסדנת איי.אם: הסיטו את מרכזי הכובד התאגידיים והשתמשו בהם למטרותיכם, ארגנו עצומות וירטואליות, עימדו בפני הפולשנות של התאגיד באופן שאינו משתמע לשתי פנים, התעמתו עימם ועם אומרי ההן שלהם, תכנתו מחדש את הקוד הגנטי שמפעיל אותם, השתחררו מהפרדיגמות הצרכניות שהכתיבו לכם, שמרו על הריבונות שלכם, בטלו את הקוליות של חברת הראווה על כל מאפייניה.


לפחות בעניין שיבוש התרבות (כפי שהוא מתבטא באדבסטינג) טוען לאסן שמדובר במטאפורה. ואם נוסיף לכך את מטאפורת "יום ללא קניות" מבית מדרשו ומטאפורת "שבוע כיבוי טלוויזיה" (שהם מטאפורות להתנהלות נכונה של חיינו), הרי שנותרנו עם שלל רב של מטאפורות ומעט מאוד תכלס. אז לפחות בעניין האקטיביזם לאסן לוקה בחסר. בעידן המידע, "שיבוש תרבות" (שנכתב ב-99') לא מחדש הרבה דברים בדבר הדרעק שהוא כדור הארץ, כי הרי לא הדרעק הוא הבעיה אלא מה אנחנו מוכנים, כקהל היעד הלכאורה מודע של הספר, לעשות בשביל "לשנות את העולם". וכשנכנס האלמנט האקטיביסטי, נדמה לי שלפחות כרגע מדובר בהרבה מטאפורות שקורצות לאסטתיקנים תרבותיים ומהפכני כורסה (מי אמר אדבסטינג ולא קיבל?) ופחות אירועים בעלי משמעות פוליטית אמיתית נוסח ההתנגשויות בוועידה הכלכלית בסיאטל. אבל בתור מקפצה אידיאולוגית שמספקת לפחות כמה נקודות הכרחיות למחשבה, "שיבוש תרבות" (שגומרים לקרוא אותו צ'יק צ'ק) הוא ספר שדווקא כדאי לקרוא.