מה נשמע, איש?

רוח הנעורים היא מושג חמקמק ומתעה, שזוכה לשלל ביטויים באמנויות השונות, אף סותרים לעיתים. תיקצר היריעה מטיפול נרחב בנושא, אך די לנו בהצצה אל שתי מסורות - לא שקולות אמנם, אך מכובדות דיין - כגון הספרות והרוק, בכדי להבין במה דברים אמורים. במוזיקה רבים יזהו את הפשטות המכוונת שבצליל הרוקנרול של להקות בתחילת דרכן כסממן אדולסנטי. בספרות נוטים דווקא הכותבים הצעירים לעמוס את הנייר במלוא כוחם הבוסרי, ואם נותר זמן ומקום, אז גם לומר משהו ארס-פואטי ואולי גם לכלול תובנה על האמנות והמרחב. במוזיקה, גובלת לעיתים הפשטות בפשטנות. בספרות, בקלות זה מוביל אל מגרשו של המנייריסט.

בדרכו שלו, "אשרי האיש", רומן הביכורים של הספרדי אנטוניו מוניוס מולינה מ-1986, והשלישי שרואה אור בהוצאת "עם עובד" בשנים האחרונות (קדמו לו "החורף בליסבון" ו"ירח מלא"), מהווה דוגמה קלאסית למתקפת נעורים בכל החזיתות על מעשה הסיפר. מולינה כבר אינו ילד, אלא מתקרב לסוף העשור החמישי לחייו, וברשותו כרטיס כניסה ל"אקדמיה המלכותית הספרדית" וכמות עיטורים וגביעים כשל ריאל מדריד על גיבוש קול מסוגנן ומובחן. אבל אז, כשהיה בן 27 והתחיל לכתוב את "אשרי האיש" ("ב?א?טוס איל?ה", בלטינית), הוא תכנן עבור העולם מפגש מרעיש בין מתווה עלילתי מורכב, אובססיביות למוזיקת המילים, דרמה בלשית רבת פתרונות ופילוסופיה אישית שמשגיחה ממעל על הכל.

סיפור המסגרת מתרחש בראשית 1969, שלהי תקופת הרודנות של פרנקו בספרד, ומשלח את מינ?איה, סטודנט ממתנגדי השלטון, בחזרה אל מאחינה עיר הולדתו הכפרית, יותר כבריחה מאימת רודפיו מאשר כוונה אמיתית לכתוב דוקטורט על המשורר הספרדי השכוח חסינטו סולאנה, יליד העיר, שנרצח בידי המשטרה הפשיסטית 22 שנים קודם לכן. מיניאיה מתייצב בבית דודו, מנואל, חברו משכבר הימים של סולאנה, ונקלע אל ליבו של הר געש רדום שמתחיל לבעבע. תוך הקשבה לסיפורי דודו ופישפוש בכתבים גנוזים של סולאנה, נפרשת בפניו מסכת תקופת שנות ה-30' העקובות מדם כרקע למשולש אהבים סמוי וטרגי שכלל את מריאנה, אשתו הפאם-פאטאלית של מנואל שנרצחה באורח מיסתורי באותם ימים. סיפוק תשוקותיו העזות של הסטודנט מתגלם בחיפוש נוקדני אחר האמת הוודאית הקשורה לחיי סולאנה, האמת שמאחורי רציחת מריאנה, כפעולות של פיענוח העבר האפל והרה-הגורל של חיי המשפחה.

אך זוהי רק עלילת המסגרת, וטמונה לפחות הפתעה אחת – שנבנית ברמזים לאורך הדרך – שעוד תשמוט את הקרקע מתחת לידוע, תבטל את המשמעות שלו ותרצה להעניק לו אחרת. אולם בל נקדים את המאוחר או נחשוף אותו. עיקר עיסוקו של הקורא השקדן יתמקד בשני עניינים לא פשוטים: אופני המסירה של הטקסט ושפתו. החלק הראשון עוסק בהעלתו מן האוב של זכר סולאנה, מסתיים במותו הדרמטי של מנואל – מאחר וביותר ממובן אחד אין יכולים עוד שניהם לחלוק חלל משותף - ומועבר דרך מספר אלמוני שקשור אל מינאיה באופן סתום אך מסתורי. בחלק השני השקיע מולינה מרץ רב בשבירת רצף האירועים המשוחזרים והרכבתו מחדש בשכבות שכבות שהקורא מקלף עד שיגיע להשתלשלות האירועים הגרעינית, או מה שנתפסת בנקודה הזו ככזו. בחלק השלישי שב המספר להחזיק במושכות, ובו מובאת החידה הבלשית לידי פתרון אפשרי, והטקסט, כאמור, לידי היפוך משמעותי.

לגבי שפתו של מולינה (ובוודאי שפתה של המתרגמת טל ניצן-קרן), הנה משפט יחיד אך מייצג, הנפרש על פני חצי עמוד: "על האדמה הלבנה הצוננת שזהרה כגופרית היו צללי העצים מדוייקים כצלליות גזורות מקרטון, ומתחת לזרם הערפל הנמוך, מעבר לנהר שעוד לא הבדילו בין פיכפוכו ובין רחש הרוח בענפים, ניצבה גבעת "האי קובה" כהקדמה למרחבי אינסוף ריקים, סגלגלים, אפורים וכחולים, סגולים בקצותיהם, עצומים וגבוהים כקמרון שדבר אינו תומך בו מלבד אור הירח על עצי הזית הזהים הצוללים מטה אל עמקי הערוצים היבשים המסומנים בשיחי אחירותם צהובים ושבים ועולים על צדי הגבעה בעקשנות שיטתית של ים עד שהם נעצרים בהתגבהות הרכס, עדיין מצמידים את שורשיהם לסלעים החשופים כרכיכות הדבקות בחריצי שונית, על מדרונות מכוסי סבך מחוספס שאפילו המטורף שנטע אותם לא יעלה לשם לקטוף את פריים" (עמוד 269).

מבקריו של מולינה תולים את אשמתו במסך המילולי-מוזיקלי שאוטם את ספריו בפני חילחולן של משמעויות ומסרים, ואכן ב"אשרי האיש" סוחט מולינה עד תום, ולפעמים אף עד זרא, את מצאי הפרטים - נדמה כי הצולח את הרומן מכיר בסופו טוב יותר את העיר מאחינה מאשר את הגיבור מיניאה, ואת משחקי האור והצל בחצר הבית ובחדר הספרייה מאשר את המניע להתאבדות של אחד הגיבורים. ובכל זאת, בסיכומו של חשבון, אף על פי שאינה חפה מליקויים, אני סבור שמדובר ביצירה ייחודית ועוצמתית בעלת תנופה נדירה, שמילותיו של ת.ס אליוט "Mixing memory and desire" (המודגשות בראש חלק א' ומתפרשות בטקסט כשני כוחות המעצבים זה את זה), מתפקדות כמנוע התמטי שלה ושהאפקט הכולל שלה על הקורא הוא אדיר. מנייריסט או לא מנייריסט, הגישו לי פרי ביכורים כזה על בסיס יומי ואפקוק בו לעד את פי השיפוטי.