כולנו יהודים

יש איזו מדורה שאני לא מוכן בשום פנים ואופן לדחוף לתוכה עוד קיסמים טבולים בטרפנטין. למדורה קוראים "איטבח אל סטריאוטיפ בסט סלר". המדורה היא מדורת ביקורת הספרות, היורה בקלות, לרוב תוך התגבהות הנפש, חצים מורעלים בכיוונם של המקצוענים שהפכו את אמנות הסיפור הקל (לאללה) למקור פרנסה. אתם מכירים את השמות של אלה ושל אלה. לא נלאה. הטענה העיקרית של גבירי הביקורת היא כי הבסט סלר, כערך, הפך לדיבר הראשון בלוחות הברית של בתי ההוצאה והוא אחראי להשחתת המידות של הספרות "היפה", לפחיתות מעמדה של הספרות כאמנות והפיכתה למוצר צריכה נטול אידיאולוגיה שהקורא הטוב ביותר שלה הוא אקדח הבר-קוד.

וכאן המקום להודות כי גם אני הייתי בין המלעיזים והמקטרגים וגבוהי המצח, שהתנשאו מעל לנלסון בי דה מיל, משל כל זב חוטם ששלח סיפור קצר ל"עיתון 77" יודע את מלאכתו טוב יותר מגרישם, אורן או קרייצ'טון (כולם כמשל על התופעה). ולא כך היא. המקצוענים שבהם הם גם המצליחנים לרוב. קשה לרמות את כל האנשים כל הזמן, וסוף פלגיאט או מיחזור לתליה.

הפחד מפני שטפון הג'אנק (המשובח לפרקים והמחוריין בקטעים אחרים) שנכפה עלינו באדיבות לא מעט מו"לים שמאזני סוף השנה בלבלו עליהם את דעתם, הקשה את עורפם של המבקרים, והם קמו, חמושים בעטי החירוף והגידוף שלהם, על כל מתלמד של אותו "חדר" בסט-סלרי. אולם מישהו שכח לעדכן אותם שהמהפכה הסתיימה זה מכבר, כי גל הזבל עבר חלף לו, וכי ספרות יפה (יפה מאוד – כדברי נפתלי יבין ז"ל), רואה אור ואף נמכרת כהלכה. אפילו בישראל. חזון יום הדין של עולם תרבותי שהוא נגזרת טקסטואלית של סטיבן קינג, עבר חלף לו. התנדף. די להציץ ברשימת רבי המכר של השבוע האחרון בכדי שתוסר הדאגה מליבם של המבקרים הזעפנים. "סיפור על אהבה וחושך" של עוז, "חמסין וציפורים משוגעות" של אביגור-רותם ו"כל השמות" של סארמאג'ו, כולם יצירות "יפות", "טובות", "איכותיות", "ראויות", זכו בזהב, כסף ובארד של רשימת רבי המכר. אפשר להירגע, העולם יצא מכלל סכנה.

וכך ש"הזימון" של ג'ון גרישם, גם אם אינו כוס הקוניאק שלי וגם אם לא הייתי מחלץ מכיסי 87 שקלים ישראליים חדשים בכדי לרוכשו, הוא, על כל המשתמע מכך, מלאכה מוקפדת (שטיב התרגום, שניכר שנעשה בחופזה, פוגע בה) של מקצוען, שיכול ללמד מבקר אחד או שניים מספר שיעורים בכתיבה זורמת, קולחת, קצבית, מהירת תגובה וגמישה מאוד. הוא יכול ללמד כמה מקוראיה המדושנים של אביגור-רותם (להם שמורה הבכורה בחזית הפלצנות; לכו תבדקו במדור התגובות לרשימה של רואי וולמן) מעשה סיפר מעניין מהו והעמדת עלילה שראשיתה בעניין, אמצעיתה בהתרחשות וסופה בהפתעה, תוך שימוש נכון במינונים של מתח.

אכן, "הזימון" של גרישם אינו "חמסין וציפורים משוגעות", אולם איש לא ביקש ממנו להיות. ו"הזימון", מצדו, מזמן בדרכו של הקורא הנאה צרופה, גמורה ומובטחת. כמה עצוב שפעולת הקריאה – הנתפשת כקודש בעיני מספר אנשים יקרים – משותפת הן לעיון בקפקא, הן לקריאה בגרישם והן לעלעול ב"דפי זהב". חוויית הקריאה יכולה להיות שלמה בכל המקרים, אגב.

"הזימון" הוא סיפורו של ריי אטלי, המשפטן בעל המשפחה המפורקת, המקבל ערב אחד – רגע לפני ששממה משתלטת על חייו – זימון מאביו, שופט בגימלאות, לבוא אצלו, בצוותא עם אחיו, ולדון בפרטי הירושה המתגבשת. על אטלי נוחת סכום כסף בלתי משוער וסוד גדול שעתיד להכניס את חייו לסחרחרה גדולה, מלאת תהפוכות. גרישם, סופר שיודע לכתוב ספרות מתח משפטית ("הפירמה", "משחק המושבעים", "מוריד הגשם"), מצליח גם הפעם לספק את הסחורה. והסחורה היא ארוחת מק רויאל עסיסית, שלא משאירה אחריה שיירים לא פתורים, נגמעת בקלות ושווה את המחיר. לא מדובר בארוחת גורמה מתוחכמת, אלא במזון קל לעיכול, טעים ומהנה. ספרות? בהחלט! אמנות? מי אמר שזה כל מה שאנחנו מבקשים מספר? נשנוש מהנה. והעיקר – ללא רגשות אשם. יש מקום לכולם תחת השמש.