סטלן על הזמן

אחרי שהעניקו ממגעם האורבני האפל לקשת רחבה של אמנים החליטו הנפטונז – מפיקי העל פארל וויליאמס וצ'אד יוגו – לחבור לחבר ותיק בשם שיי, לאמץ את השם N*E*R*D (No one Ever Really Dies), לעבוד על אלבום בכורה כאמנים, להוציא מתוכו סינגל מבטיח – "לאפדאנס" – להפיץ את האלבום המלא באופן מצומצם (מה שהספיק בשביל שייכנס לכמה מרשימות האלבומים הטובים של 2001), ורגע לפני שהוא אמור לנחות על המדפים להחליט שזה לא זה, לעצור את מנגנון ההפצה, לחזור לאולפן ולהחליף את כל הפרוגרמינג בנגנים חיים. קפריזה, פרפקציוניזם – קראו לזה איך שתרצו, אבל הנפטונז לא רק הגיעו לנקודה שבה הם מודעים לכך שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים, אלא באמת עושים את זה. מעורר קנאה, אתם חייבים להודות.

תמיד קיימת סקרנות גדולה לגבי אלבום של מפיקים שהחליטו ללכת על יצירה עצמאית. זה עבד גם במקרה של הנפטונז- N*E*R*D. שאלות כמו: האם הם ישמרו על אותו סאונד מזוהה שהפך אותם לאנשי מקצוע מאוד מוערכים ומאוד עסוקים, עד כמה ידבקו בשורשים ההיפ-הופיים שמהם צמחו ועד כמה ינצלו את קשריהם המסועפים וישתמשו בשירותיהם הקוליים של כשרונות שאיתם עבדו, הן חלק מהמטען הכבד בדרך לשמיעת הדיסק, וממנו נפטרים תוך כדי שמיעה. סיפור הלידה מחדש של "“In Search of, לעומת זאת, שומר על ממד קבוע של סקרנות, כי מהתהייה איך זה נשמע בגירסה הראשונה, האלקטרונית, אי אפשר להיפטר גם אחרי שמיעת הגירסה המשופרת, טובה ככל שתהיה. ככה נולדים פריטים לאספנים.

מי שחשבו ש"לאפדאנס", הסינגל המקדים היחיד שגם פותח את האלבום, הוא קטע מייצג של היצירה השלמה, יופתעו. מספיק להגיע לרצועה השנייה (“Things are Getting Better”), שמושכת חזק לFאנק, כדי להבין ש "“In Search of, כמו שמרמז שמו, עומד להתפתח באופן לא ממש צפוי. ההיצע של N*E*R*D חורג הרבה מעבר לגזרת ההיפ הופ-אורבן המחוספס האופייני להם אל מרחבים אחרים: של Fאנק, סול רך, רוק פסיכדלי ואפילו רוק קלאסי. יש, בין השאר, קטעי היפ הופ מהוקצעים כמו "לאפדאנס", “Brain” ו”Truth or Dare”, יש קטע א-לה ראפ מטאל בומבסטי ("רוקסטאר"), שיר שלני קרביץ יכול להתקנא בו ("(“Run to The Sun, בלדה מינימליסטית מקסימה (“Provider”), פיסות סול עם נטיות שונות ( כמו “Tape You” ההזוי ו"בובי ג'יימס" הפופי) וסיום פסיכדלי Fאנקי ("“Stay Together).

חלקים מהתוצרת המגוונת של השלישייה מווירג'יניה מזכירים ברוחם את אאוטקאסט, שכבשו אוזניים, רגליים ולבבות עם תרכובת ההיפ הופ-סול-פסיכדליה שלהם, רק שכובד ההפקה של N*E*R*D מונע מהם להגיע לאותה מידה עילית של גרוב כמו זאת של הצמד מאטלנטה. ובכל זאת, N*E*R*D משחקים אותה. אולי לא בענק, אבל הם מספקים רגעים רבים של הנאה (בעיקר כשהם מוותרים על הדרמה ומתמכרים למינוריות סטלנית), תמיד עשויים להפתיע ומתהדרים בכמות יפה של הימנונים פוטנציאליים. עוד כבוד מגיע להם על כך שרק שלושה מהקטעים באלבום הם קטעי featuring בהגדרה (כולל תרומה של בת הטיפוחים קליס). ברוב האלבום הם הצליחו להסתדר יופי עם הצד הקולי בעצמם. אכן, לא רק מפיקי על.