מישהו הפליץ

ב"מומיה 2" מחליט אימהוטפ – מלך האופל המצרי המרושע – להקים את עצמו מן המתים אחרי 5,000 שנה. נרגשים, חדורי רוח קרב ועזוז ממתינים לו חיילי החול האוויליים שלו, כאילו מה שהיה נכון לפני חמש גדולות, עדיין נכון להיום. לאורי זוהר הספיקו 30 שנה כדי לאמץ את המודל - גם אם בינתיים את הכרס מכסה השטריימל ואת הפנים מכסה זקן עבות – ולהגיח מעולם הדממה והשממה התרבותית בו שהה אל העכשיו. והצעקה רמה – המציצנים חזרו! דה בויז אר בק אין טאון. יא וויי לי.

אבי אבות הוולגריות הישראלית לדורותיה הוא ה"מציצים" הזה. האמא של כל הסקסיזם והשובניזם ושדולותיו בשפה העברית ובעולם הדימויים של החרמנים והמאוננים, המזיקים והלא מזיקים. סרט תפל, דל בהשראה, שנראה לי גם בשעתו (למרות שצפיתי בו לראשונה ב-1980, כיתה ה' בערך) כסמן הימני של כל מה שהוא בהמי, חף מעידון ומאנינות, ובעיקר נראה כמו סרט דאחקות של כמה חבר'ה שחוץ מצ'יזבטים ויזואליים על האשה ככוס מעופף, לא היה להם שום דבר לומר.

ואני יודע שאני נכנס עם הראש בקיר, מכיוון שה"מציצים" הוא לא רק סרט קאלט, אלא גם מסמנה של תקופה ושל לשון, ויש גם שקבעו באיזה טקס אקדמיה שה"מציצים" הוא לא פחות מאשר ה-סרט ה-ישראלי ב-כל ה-זמנים. יא וויי לי. אבל נאקות ההתפעלות לאורך שלושה העשורים האחרונים (ואולי מדובר בנאקותיו של אלטמן הקטן בפעם הראשונה שנתקל במנוש) לא נרגעו, והיה ברור שיקום איזה ג'יניוס יהודי ויגיד, אם עושים שיפוצים דיגטיליים ל"אי.טי", אז למה לא למוצצים? סליחה, "מציצים".

ותסלחו לי גם על כך שצפיתי בסרט שלוש (!) פעמים, רק כדי למצוא, אולי בכל זאת, איזה שביב של משהו, קורטוב של, אני אפילו לא יודע להגיד מה חיפשתי, רגע אחד של נחת מהסרט שהאימאג' הכי מפורסם שלו הוא של גבר מכוער בתחתוני ים קטנים מרטיב את הכוש-של-האמא של מישהי שפעם היתה נערת זוהר בשפריץ מתוך צינור גומי שיורה דיזנטריה במסווה של מים. והקהל רואים את הקולות וגועים מצחוק. מין גרעפס קולקטיבי סביב מדורת השבט של הדפקט.

ולא יעזור בית דין (רבני, בניהול כבוד הרב), אבל ההפצה המחודשת של הגוטה-גוטה, לא זו בלבד שאינה מעוררת בי כמיהה לארץ ישרואל היפה והישנה של פעם, אלא מכניסה אותי דווקא להלך רוח אנטיפטי במיוחד, חף מכל סלחנות או התרפקות על איזו פארסה מזויפת שפעם היתה הדבר עצמו. ואם בשעות קשות אלו יש מישהו שחושב שההטרדה המינית הסדרתית, המתמשכת והמבזה הזאת היא-היא כוס התה של ההומור הישראלי, או הקולנוע הישראלי לדורותיו, שיבושם לו ולשותפיו לקערת הפופקורן. אותי, כשלעצמי, העניין לא הפסיק להבחיל למן הרגע הראשון ואם כבר, רק חידד אצלי את ההבנה על איזו קרקע צמחה התרבות הגסה, הנוערת והמחרבנת בפני הציבור שיצר הדור ההוא, שעל קורותיו כבר קראתם בווידויו הסוחפני והנטול כל אינטרסים אישיים של י. גפן.

ובאותו עניין – איתמר זוהר, הבן של, עושה סרט המשך ומתראיין ל"7 ימים" לפני כחודשיים. יהונתן ג. דופק אותה ב"חומר טוב" לפני כחודש. ובקרוב "מציצים – הגירסה המשופצת". מישהו אמר קנוניה תקשורתית לצורך יחסי ציבור בקנה מידה שקשה להעלות על הדעת? שיהיו בריאים, כוסאמו, נקניקים.