מה כבר אפשר לומר על "מציצים" שלא נאמר. פאסה להתלהב מזה, פאסה להשמיץ את זה. אולי זה אומר שהסרט נכנס לפנתאון הקלאסיקה הישראלית הבלתי מעורערת, אחת ולתמיד. עכשיו הוא יוצא בעותק מחודש בקולנוע וב-DVD, וזאת עוד הזדמנות לבדוק אם הוא עדיין עובד. כמו כל המכורים, גם אני ראיתי אותו אינספור פעמים בעותק השחוק, כמו כולם חיפשתי את הצריף של גוטה בים (בניגוד למערה החשמלית המתעתעת, הוא שם), כמו כולם עשיתי תחרויות עם אחי מי זוכר יותר ציטוטים. הפוך גוטה הפוך. שנייה אחת, דינה. תגידי, אכלת הרבה בננות? שים את הידיים על ההגה, שים גלי צה"ל. את גברת, ואתה אדוני, שניכם נמצאים אצלי פה, בתוך התחת. המקום שלי כאן זה חור, א-פינסטערע לוך. פה צריך רמונט. ומי ישלם, בנון?
באמת מצחיק נורא. ברור שזה פתטי, אבל למי אכפת כשנהנים. היה צריך סרט קאלט ישראלי, ו"מציצים" הרעיף קצת זוהר מקומי על החול האפרפר של חופי הביוב. אבל כנהוג אצל מתבגרים, אחרי ההתלהבות באה התנגדות. רגע, בעצם זה סרט נורא שוביניסטי. שיואו, הם ממש סקסיסטיים. שעירים, מכריסים ומקריחים, עם צינור רופס, חושבים שמותר להם הכל עם ה"יבוא לך, דינה" שלהם. ישראלים מגעילים. אנסים. בהמות. כולירות. לברוח ומהר. להכחיש כל קשר לתרבות הזאת. כבוד, פרענקיניה.
אבל אי אפשר לברוח. אחרי תקופה ארוכה של שהייה במחוזות בלונדינים קרים ומדכאים, הקלטת צצה פתאום בוידיאו. מישהו שלח אותה לחו"ל, קצת נוסטלגיה. בחוץ ירד שלג, וחוף שרתון נראה כמו המקום היפה ביותר עלי אדמות. ניסיתי להסביר לזרים שלא מכירים את רידינג מה כל כך מצחיק, ולא הצלחתי. ניסיתי להסביר למה זה סרט טוב, אבל אף אחד לא השתכנע. אולי זה באמת לא סרט טוב כל כך. אולי הוא טוב לישראלים בלבד, ואולי מה שעובד בו זאת בעיקר הנוסטלגיה.
אחרי המשיכה, ההזדהות, הכעס והכחשה, הגיע שלב ההשלמה. אז אולי זה לא סרט גאוני בקנה מידה בינלאומי, אבל אני אוהבת אותו. הוא הדבר הכי אמיתי שיצא מכאן. אז אולי הבדיחות מאובקות, אבל אני תמיד אצחק כשאראה את אורי זוהר עם תסרוקת של תחת במזנון של אלטמן. נכון, הם כאילו סקסיסטיים ושוביניסטים, אבל הסרט לא שוביניסטי. להפך. הגדולה של אורי זוהר היתה לראות את המציאות שלו בעיניים פקוחות ולהציג את האמת. את החספוס הישראלי, את הגועל, את הסקסיזם, את הסתמיות, את השעמום. הוא לא פחד להיראות נלעג. הוא לא חשש לחטט בפצע ולחשוף את הכיעור שלו עצמו, וזה מה שהופך אותו לאמן גדול.
אין כאן גלוריפיקציה של הישראלי המכוער. זאת הפרשנות של הקאלט שבאה מאוחר יותר, כמו בכל פולחן עם מעריצים. אמרו את זה קודם, כתבו על זה דוקטורטים: מאחורי הבדיחות יש ספקות, שנאה עצמית וחמלה. הגברים שזוהר מציג בסרט הם נלעגים ועלובים, אבל מעוררי סימפטיה. דווקא הנשים הן הדמויות החזקות שם, כמו בסרטיו האחרים של זוהר ("עיניים גדולות"). למרות שהן משתפות פעולה (אין להן הרבה ברירות), הן חכמות יותר וידן על העליונה. מילי לא קונה את השקרים של בעלה, אבל סולחת לו מעמדה של כוח. דינה התמימה כמעט נאנסת, אבל בורחת בזמן. אפילו הזונות לא פראייריות: הן מעדיפות את אלטמן הקטן והתפרן פני גוטה הזקן, בזכות יתרונו הבולט.
במבט לאחור, הסצנות השיסליות של ההצצות והפצצות מוצלחות פחות מהסצנות הדרמטיות, כמו הריב העצוב של אלי ומילי בבוקר, או הסצנה הטעונה של מילי וגוטה בקיוסק ("אני, כשמישהו חבר שלי, אני לא ישקר אותו. פרענקית"). הסצנות הדרמטיות הן הדבר האמיתי, הדבק שמחזיק את הבדיחות. מעניין יהיה לראות את הצילום של אדם גרינברג על המסך גדול (גרינברג ההוליוודי יותר קרוב עכשיו לחוף של מאליבו מאשר לחוף "מציצים"). מסקרן לבדוק אם הקסם לא נעלם. ולמה שייעלם, בעצם. לא חשוב כמה מיתוסים ישראליים יתנפצו וכמה דם יישפך בספרים ובעיתונים - הסרט נשאר, וגם אם זוהר לא היה גודאר, הים אותו הים, הגברים אותם גברים, והזקנות שצועקות "פת"ח, פת"ח!" נשמעות אקטואליות מתמיד.
עשית לה בדיקת מפתח?
21.3.2002 / 10:17