הוא הלך בשדות

אני אוהב את שלמה ארצי. ויותר ממה שאני אוהב את שלמה ארצי, אני אוהב אותו בתור קונספט. כי איך שלא תהפכו את זה, שלמה ארצי הוא הנציג הכי אותנטי של המוזיקה הישראלית בעקביות שלו, בצליל המזוהה, בפופולריות ההמונית ובזה שהוא משמש כנער הפוסטר החתיכי של הישראליות הישנה, זו שלא מתכחשת למה שהיא, לטוב ולרע (אלא רק מנסה להסתיר).

ואם תצעקו עלי שלום חנוך, אני אענה לכם שהבנאדם בערך בגיל של ארצי אבל מתרפק על תהילת עבר, מוציא אלבומי מיינסטרים גרועים כבר עשור ועדיין זוכה לתהילת הביקורת. ואילו שלמה ארצי זה שלמה ארצי זה שלמה ארצי – הוא מנפק את המוזיקה הפופולרית הכי טובה בישראל ותופס את כולם בביצים. אני נותן כבוד לשלמה ארצי כי יש לו שירים יפים מסוגם, אני נותן כבוד לשלמה ארצי בגלל שהוא מצליח בגלל מי שהוא ולא בגלל מי שהוא מנסה להיות, אני נותן כבוד לשלמה ארצי כי הוא שלמה ארצי ובעיקר אני נותן כבוד לשלמה ארצי בגלל שבמוזיקה הישראלית יש כל כך מעט יוצרים שניתן להתייחס אליהם כאל תופעה תרבותית ייחודית לאורך זמן, אז כשבא אחד כמו שלמה ארצי צריך לתפוס אותו בשתי ידיים. כי שלמה ארצי הוא התמצית של הדבר הזה שקוראים לו "יצירה מקומית מקורית".

וזה מה שמצחיק אותי בחובבי ומבקרי מוזיקה ישראלית שבאים להסתלבט עליו – אתם מפרגנים לשלמה ארצי וונביז כמו חמי רודנר שבאיצטלת רוק שמרנית מצליח לקבל לגיטימציה של איכות על ידי לחנים שחוקים ובכייניים ותקליט שקוראים לו "מלנכוליה אהובתי" (שאלוהים ישמור עלי!), מפרגנים ליוצרים צעירים כמו אסף ארליך, שי עמר, שלומי שבן, ומנסים להגיד שהם עושים מוזיקה צעירה בזמן שאמנים צעירים שמוציאים אלבומים בחברות התקליטים הגדולות בישראל נשמעים כמו הדבר שההורים שלהם הכי פיללו אליו; אתם מפרגנים לזמרות אמצע הדרך כמו נורית גלרון, רונית שחר, ריקי גל, אנא עראף מי עוד, בעוד שמדובר בגירסאות דהויות של רוק נשי מהסבנטיז (תשאלו את לינדה רונשטדט); שיט, אתם אפילו מפרגנים לכל מיני קובי אוזים נצלנים, להקות עלק אלטרנטיביות, ברי סחרוף, כל מיני חקיינים לא מוצלחים תחת הכותרת "רוק ישראלי", אבל שלמה ארצי? בונ'ה, השירים של הבנאדם נשמעים אותו דבר ואת הטקסטים שלו כאילו אף אחד לא מבין.

ואני מציע לכל אחד שמביט על ארצי בעין עקומה, אבל באותו הזמן קונה לפחות אלבום אחד של מוזיקה ישראלית בשנה והולך לפחות להופעה אחת של סחרוף או מוניקה סקס בבארבי, לעשות חשבון נפש אם במקרה אמרתם עליו מילה רעה – כי שלמה ארצי זה אתם. רוצים לברוח ממנו? לא תוכלו. הוא אתוס המוזיקה הישראלית בדיוק המדויק, כשבצידו השני אני יכול לחשוב רק על מאיר אריאל כמי שמייצג בעיניי את המודל למוזיקה ישראלית מקורית ב-25 השנים האחרונות (ואני לא אזכה את אריק איינשטיין בחסד נעורים). הוא המיצוי של החוויה הישראלית בתוך גבולות ההשפעות המערביות, הוא יודע להתנהג כמו סופרסטאר אמיתי (ויעידו על כך ההופעות האקסטטיות שלו), ובגלל זה הוא תותח שעושה מה שבזין שלו, הוא הרוקנרול האמיתי (ולא כל מיני חברי להקת נעליים שיושבים בפרילנד ומשחקים אותה שיער ארוך), הוא כותב שירי "נוסחה" אבל זאת מעולם לא היתה בושה, יש לו טביעת עין מלודית שפוגעת בול בכל נקודות הג'י של ההוויה הישראלית וטקסטים מתלבטים (למרות שכולם יודעים שהוא חייל של אהבה); הוא מזרח תיכון חדש לפי המודל המפא"יניקי. הוא לא ביבי נתניהו, כפי שכבר נטען כאן – הוא הרבה יותר אסי דיין מכפי שהיה רוצה שנחשוב.

ו"צימאון" (הד ארצי) הוא באמת פחות טוב מהאלבומים האחרונים שלו. אבל הוא לא פחות טוב בגלל המאפיינים הסטנדרטיים בהם אנחנו בוחנים מוזיקה (טובה או לא טובה), הוא פחות טוב בגלל שאין בו את אותה הכמות המסורתית של שירים שייחקקו בזיכרון הישראלי. פשוט אין בו מספיק שירים שישראל יכולה לשיר. אבל כדי לסייג את דברי אני חייב לציין את "להציל אותך", שאת השורה "איי ניד סאמוואן טו היי מי" מתוכו אני אזכור עד יום מותי.