שיהיה לכם חג שמח

אני מסתכל ב-Mooma. ב-90' יצא "כרטיס ללונה פארק" הכפול. ב-91' אלבום אוסף. ב-92' "ירח", שבישר את תחילת הפאזה הנוכחית. ב-93' האוסף המשולש. ב-96' "שניים" הכפול. ב-97' אלבום בהופעה חיה. ב-99' אלבום אוסף מיוחד למגזר הרוסי (ברצינות). ב-99' תקליטון חידוש ל"אנחנו לא צריכים" הוותיק, שמוכר ככה בדרך אגב 30 אלף עותקים. ב-2000 "אהבתיהם". עכשיו, מרץ 2002, יוצא "צימאון".

מאה אלף עותקים של האלבום הזה (הד ארצי) נמכרו לפני שהוא הגיע אל החנויות, אז מה אני יכול להגיד. כל דבר שאומר - אני מכיר בכך - יהיה חסר ערך. אז מה אני יכול להגיד? שזה אלבום מגעיל? ששמעתי אותו ונהיה לי קר?

אני לא יכול להבין אדם, אמן, ששם לעצמו כמטרה להיות תמצית הישראליות. תמצית הטעם הישראלי. לא בגלל סעיף הלאום כמובן - אל תקחו אותי לא נכון, אנחנו עם סגולה ואני פטריוט ואני חולה על העם הזה - יותר בגלל הריכוזיות שבדבר. אז הוא פיצח את זה, כולם יודעים, הוא עלה על זה. אבישי מתיה קרא לזה השבוע "הקאנטרי-רוק הספרדי-לטיני", אני מסכים. כל השירים נשמעים אותו דבר, לחניהם גרועים כאבותיהם. הרעיון שבהם דלוח ואוטומטי ומביך. הם מכוונים בדיוק ללב הלאומי הרגיש שלנו, לרקטום של הארטישוק. הבוזוקי של סינגולדה מאופס היטב, הגיטרה מדויקת. בתפקיד הסייד קיק המסורתי, טל "אפשר לבוא לישון אצל בן-בן" שגב. כי כמה הוא מחובר, שלמה, תמיד עם יד על הדופק, תמיד שומע את הקולות הצעירים. ארבע שנות עבודה, מחיקות, שינויים. מזל טוב. חג שמח.

ארצי מזיין את השכל כהרגלו. מרפרף בנונשלנטיות בין ר' גרונית למתגלגלת מבלי שאני מצליח למצוא איזושהי תמה שתסביר את הספקטקל הזה. תגיד, שלמה, מה זה ישראלי בשבילך? אבטיח? חוף ים? נס קפה? תעשי נס-קפה? רבין? בטח, אגב, ששלמה לא "ידבר על המצב" באלבום הזה. "המצב" בשביל ארצי הוא רק גוון חום בתפאורה. כך הוא יכול להמשיך להגיש את האסקפיזם הישראלי הנהדר הזה, שכידוע מוכר טוב מאוד וגם, אוי, פוליטי מאוד, בלי להרגיש איך זה בא פתאום מכיוון האוויר הלא נכון.

אני לא יודע מה לומר. אני יכול לומר שמדובר, לדעתי, בתופעה שלילית. אני יכול להגיד שאני מנסה להבין את אלה שאומרים לי שהקהל הוא לא טיפש, ולא מצליח להבין איך הם יכולים להיות צודקים. אני יכול להגיד שהנזק שזה גורם לתעשיית המוזיקה הישראלית הוא כמעט בלתי הפיך. שבגלל שלמה ארצי אנשים פה מתחילים לשיר באנגלית ולהקליט בבית. שבגלל שלמה ארצי – טל שגב, שי עמר. אתם מאמינים שהדברים האלה מסוגלים באמת להכניס אותי לדיכאון?

חג שמח. אם אתם לא חלק מה-100 אלף אז אתם במצב הרבה יותר נוח ממני כרגע, כי אני נאלצתי לשמוע את האלבום הזה. מקום קטן יש לנו כאן. שלמה ארצי פשוט גדול עליו מדי. אני הולך לעשות עכשיו חריש מוזיקלי עמוק, לברוח מפה.