סבוטאז' בייבי

מי שעבר לאחרונה מול ביתן הלנה רובינשטיין הבחין במטמורפוזה: חזית הכניסה צופתה בעץ ופורמאיקה. מול השער הוצב צילום ענק בשחור-לבן של גבר עם מבט שמזכיר קצת את המבט הכלבי של פוקס מאלדר מתיקים באפלה. על המשקוף העליון ננעצו דגלי ישראל ורומניה. מתחתיהם נכתב בגדול "לא, לא, לא, אל תשאירו אותי כאן לבד". זהו שם התערוכה של פיליפ רנצר, והצילום הוא דיוקן עצמי שלו, מחופש להומלס. מי שלא יודע מראש שהצילום מייצג הומלס, אולי לא יבחין בכך. הבגדים של הדמות המצולמת מלוכלכים, אבל יכול להיות שהאיש כורה פחם, או שהוא אמן שהתלכלך בסטודיו. איך נראה הומלס? באותה מידה אפשר לשאול איך נראה יהודי. לא כל חסר-בית מתאים לסטריאוטיפ של שיכור ומלוכלך, כמו שלא לכל יהודי יש אף ארוך. המהות לא תמיד תואמת את החזות, ולמרות שהדברים אינם כפי שהם נראים, קשה לתת להם ייצוג ויזואלי בלי להישען על סטריאוטיפים.

התערוכה נשענת על הסטריאוטיפים ומקצינה אותם. הכניסה הגרנדיוזית, הדגלים, הכותרת המלודרמטית וגם המיצבים התיאטרליים שבפנים באים ממקום מתבדח. ההומור של תמונה בסדר גודל מגלומני שמודיעה על קיומה בקול תרועה הוא אותו הומור של שירבוטי העיפרון האגביים, שאומרים כאילו "אני, מה אני בכלל, רק עברתי פה במקרה, אל תשימו לב אלי". העבודות של רנצר משתעשעות בשילוב הזה, בין הצטנעות לפומפוזיות, בין האסתטיקה האגבית של הזבל'ה לבין ההשקעה בשואו. הן מעמידות פנים שהן ספה נוחה ופוצחות פתאום בזמר קולני. הן מתחבאות בפינות שקטות ועושות קולות של שטיח, או מקיפות ומתקיפות לפתע. יש פסלונים עדינים כמו מוזיקה קאמרית ויש עבודות אופראיות גדולות מימדים. אישית, אני מעדיפה את הקטנים שעושים קולות של שטיח, כמו העבודה המצוינת שנחבאת אל הכלים בכניסה לשירותים, במסווה של עגלת-מנקה או עגלת סופרמרקט של הומלס. אבל אי אפשר לראות את אלה בלי אלה, הם משלימים זה את זה.

זאת לא אמורה להיות תערוכה רטרוספקטיבית, אולם נוצר הרושם שהיא שילוב של רטרוספקטיבה ומיצב. עבודות ישנות וחדשות, פסלים קטנים ומיצבים גדולים חוברו יחד למיצב המתפרש בכל חלל הביתן, בדומה לקרקס או פארק שעשועים. הכוונה ליצור מכל המרכיבים בתערוכה מסע חווייתי היא ברורה, אבל הלכתי לאיבוד בדרך. אל תשאירו אותי כאן לבד, קוראים לתערוכה, והעבודות כאילו הצטופפו שם יחד כדי להפיג את הבדידות. הסך-הכל גדוש, שפע של שפע. הגודש ודאי מכוון, אבל נראה שיש עבודות שהבדידות היתה עושה להן שירות טוב יותר מההשתלבות במיצב רב-משתתפים.

בלב הביתן נמצא המיצב התיאטרלי שעל שמו קרויה התערוכה: מודל של בית מגורים איטלקי מוקטן העשוי כמו תפאורת תיאטרון. בתוך הבית התחולל מיני-טבח. בובות סמרטוטים מוטלות על הרצפה, צבע אדום מרוח על הקירות. תהליך עשיית המיצב הזה תועד בוידיאו, המוקרן בנפרד, בחדר המיניאטורות. את מה שלא אהבתי במיצב, אהבתי בוידיאו. הוידיאו המתעד את המיצב הוא בעיני אחת העבודות המרגשות והחזקות בתערוכה.

הוידיאו הוא מעין making of, תוצר לוואי שהפך ליצירה עצמאית. בתוך תפאורת הבית המוקטן של המיצב מסתובבים ילדים קטנים (החברים של הבן של רנצר מהגן) ומורחים צבע אדום על הקירות, כשברקע השיר "This is the End" של ה-Doors. השיר האדיפלי-פסיכדלי של ג'ים מוריסון מדבר על רצח אב, טירוף נעורים והתאבדות, אבל הוא קיבל פרשנות נוספת כששימש רקע לסצנת הפתיחה של "אפוקליפסה עכשיו" של קופולה. מאז הוא מחובר לנצח עם פצצות הנפאלם וההתנגדות לטבח בוויטנאם. הוידיאו של רנצר לוקח את האסוציאציה הזאת למחוזות מקומיים ומחדד אותה. יש בו רובד אדיפלי (הבן של האמן "יורש" אותו ומצייר במקומו, בדם), והקשר פוליטי. בני השנתיים-שלוש שפולשים לבית הזר ומבצעים בו טבח מדומה לא מודעים למשמעות מעשיהם, אבל אי אפשר שלא לחשוב איפה הם יהיו בעוד 18 שנה. את הקליפ צילם מיקי קרצמן, שצילומי העיתונות שלו מהאינתיפאדה כבר הופיעו בכמה תערוכות וגם שימשו השראה לציוריו של דוד ריב. קרצמן צילם את הילדים עם הצבע האדום כמו שמצלמים חדשות. דרך המצלמה, דגם הבית האיטלקי נראה כמו בית הרוס במחנה פליטים. גם הוידיאו הזה הוא בעצם מיצב, ואין מושלם ואירוני יותר מחלל התצוגה שנבחר לו. הוא מוקרן בין הויטרינות עם המיניאטורות של הסלונים האיטלקים מהמאה ה-18, מודלים של בתים אידיאלים. מעניין לראות את השוני בין תיעוד העבודה לבין העבודה עצמה. שילוב האנרגיות של רנצר, מיקי קרצמן ואבי מוגרבי (שערך) יצר עבודה מצמררת, שסוגרת מעגל עם הנושא המוצהר של התערוכה: הבית וחסרי הבית, הפליטים והמהגרים. כמו עגלת ההומלס שליד השירותים, גם הוידיאו הוא מסוג העבודות המתחבאות בצל המיצבים הגדולים: קל לפספס, אבל כדאי לחפש.

ביציאה מהמוזיאון נתקלתי בהומלס נמרץ עם עגלה עמוסה בשקיות "איזבל". הוא יצא מגן יעקב לכיוון שדרות תרס"ט, חלף על פני הכניסה המעוטרת בדגלים ובצילום האמן כהומלס, וחצה את הכביש במהירות, בלי להעניק להם מבט.