כמה נקבל עליו באוזן, חצי שקל?

הופל'ה, הופל'ה, תראו מי פה זוכה לרהביליטציה – רוברטס מיילס, הדמות המכוננת של הדרים-מיוזיק, שנודע בזכות להיט הדרים הקלאסי “Children” (שעד היום ניתן לרקוד לצליליו בדיסקוטק "הצדפה" בקיבוץ עין שמר), והוציא את “Dreamland”, אריך הנגן המרכזי באחד מהז'אנרים היותר מופרכים, זמניים וכיפיים של שנות התשעים, בזכות שילוב של פרוגרסיב האוס אירופי מוקדם והשפעה ונגליסית קשה בלי שום בושה נראית לעין.

כשבע שנים לאחר ההצלחה הגדולה של הדרים מיוזיק (עד כדי כך שב-95' הצהיר העיתונאי יוסי חרסונסקי ש"הדרים מיוזיק הוא הבשורה המוזיקלית של שנות האלפיים והוא ידחוק את רגליו של ההאוז", או כך לפחות דמיינתי) ממצב את עצמו מיילס כמוזיקאי רציני. שזה פיחות מעליב במעמדו – מסטטוס של יוצר שעומד בחוד החנית של ז'אנר צעיר ורענן הוא מנסה לגזור עכשיו קופון על החוויה האוריינטלית. ומי אם לא ביל לאסוול – מפיק מעוטר ואובר פרודוקטיבי שכבר מזמן הפסיק לעשות סלקציה בנוגע לאנשים שהוא עובד עימם – מתאים יותר כדי להלביש עליו את הצליל הבוגר והמשומש הזה.

“Organik” החדש של מיילס הוא ממש אולד פאשן והוא פועל על הנוסחה המאוד מוכרת – מוזיקת עולם מהאזורים המזרח-אסיאתיים של המפה עם ניחוח צועני וכו' בתוספת מקצבי ג'אנגל מהירים וטריפ הופ איטיים. וזה אכן מיושן ולא רלוונטי כמו שזה נשמע (אפילו בהשוואה לימי טראנסגלובל אנדרגראונד, שאני עכשיו צריך לייסר את עצמי שזכרתי את השם שלהם). ועם הופעת אורח של ניטין סוואני, שיודע מה זה ללכת על התיקט העדתי-הודי, עוד כמה סלסולים של המענטזת התורנית, חוסר אכפתיות הפקתית של לאסוול (שידע טוב מאוד לכבד אותנו במטעמיו בתקליט האחרון והמצוין של הרבי הנקוק, אבל פה סתם דופק שעון כמו שהוא יודע לעשות במיטב העבודות שלו עם ג'ה וובל ואחרים), ושבלוניות ז'אנריסטית שאפילו בשיח המפוקפק של מוזיקת העולם לא תזכה לפתיחת צ'אקרות מינימלית, אני יכול לזכות את מיילס בתואר "מי ייתן ותזכה להיות מוש בן ארי".