"ובכל זאת, היא שמחה לדעת (משום מה, פתאום, היא יודעת) שאפשר גם אפשר להפסיק לחיות. יש נחמה בהתמודדות עם מלוא המגוון של האפשרויות; בבחינת כל הבחירות, בלי חשש ובלי אשם. בעיני רוחה היא רואה את וירג'יניה וולף, בתולית, מעורערת, מובסת על ידי התביעות הבלתי אפשריות של החיים והאמנות; היא רואה אותה נכנסת אל תוך הנהר, ובכיסה אבן. לאורה ממשיכה ללטף את הבטן. זה יכול להיות פשוט, היא חושבת, ממש כמו כניסה למלון. זה יכול להיות פשוט ממש כך" (עמוד 123).
יום אחד בשנת 1949 אכן נכנסת לאורה למלון. היא, לאורה בראון, נוטשת היום את חייה, בורחת מארגון יום הולדתו של בעלה לשם קריאה ב"מרת דאלווי" של וירג'יניה וולף. אותה וירג'יניה וולף שבשנת 1941 אכן נכנסה אל תוך הנהר ובכיסה אבן, אבל ביום זה בשנת 1923, כשהיא רק מתחילה להגות את קורותיה של מרת דאלווי, חומקת גם היא מחייה בפרבר, מהשגחתו של לאונרד בעלה. והאמת היא שגם לקלריסה ווהן, אי שם בשלהי שנות התשעים, מצפה יום לא שגרתי. היא עורכת מסיבה לכבודו של ריצ'רד, ידיד הגוסס מאיידס, לרגל זכייתו בפרס ספרותי חשוב. אבל היום לאורה לא יותר ממהרהרת בקץ חייה. היא תוהה כיצד יכולה היתה וירג'יניה וולף לשים קץ לחייה. אותה ווירג'יניה וולף, שרוצה להחליט היום אם קלריסה דאלווי תשים קץ לחייה. והאמת היא שגם לקלריסה ווהן, אי שם בשלהי שנות התשעים, דווקא ביום הלא-שגרתי הזה, נותרו עדיין כמה תהיות בנושא של להיות או לא להיות.
הסופר האמריקאי מייקל קנינגהם זכה בפרסי "פוליצר" ו"פן-פוקנר" לשנת 98' על האי-סדר הכרונולוגי הזה העונה לשם "השעות" (כתר) - רומן קצר ומבריק, שבמהלך משוכלל של שלושה נרטיבים שאט-אט מהדהדים זה את זה, מארגן את עצמו בסדר מופתי. האקדמיה תדרוש להכפיפו לאלתר תחת הכותרת של רומן פוסטמודרניסטי, על שהעז לשכתב קאנון ואף להגדיל חוצפה ולהשתמש בשיכתוב עצמו למטרותיו האמנותיות התועלתניות. אולם נדמה שאפילו יותר משה"השעות" מבקש דווקא להתממש כמחווה ל"מרת דאלווי" מ-1925 של וירג'יניה וולף ולא לנטרלו ממשמעויות, זהו טקסט שפועל בטכניקות פוסטמודרניסטיות בכדי לשוב ולדון בנשגב שבין הנושאים שהספרות המודרניסטית שפכה עליהם את חמתה גבורת הקיום.
בקיצור נמרץ: האתאיסט המודרני נדרש בחייו להתנגד להוויית האבסורד שבקיומו. ברמה התאורטית הוא מבין כי חייו אינם חלק מאיזו תוכנית גדולה בעלת משמעות קוסמית, אולם הוא פה, ולא לתקופה קצרה כל כך, ומכאן שהוא בכל זאת מחפש איזו פואנטה ליצירה הקרויה על שמו. בהשילו מעליו את צל הריטואלים של העבר, נגזר עליו למצוא את סיפוקו דרך המצאה עצמית, משמע להיות גיבור. אלבר קאמי טוען בפתיחה של "המיתוס של סיזיפוס" כי יש רק בעיה פילוסופית אחת והיא דילמת ההתאבדות. רוב האנשים, כמו קלריסה דאלווי של וולף המודרניסטית, וכמו דמויותיו של קנינגהם, נוטים להתכתב עם רעיון ההתאבדות כתרגיל פילוסופי בלבד, ביתרת הזמן הם שואלים את עצמם איך להישאר גיבורים גם לאורך היום הזה, במהלך השעות הקרובות.
כל שנזקקת יצירתו של קנינגהם הוא ליום פעלתני אחד בלבד (במיטב המסורת של סוגת זרם התודעה נוסח ג'יימס ג'ויס, ופרק הזמן הנמדד גם ב"מרת דאלווי") בחייהם של שלוש נשים. אבל איזה יום זה. קלריסה, לאורה ווירג'יניה בתפקיד עצמה נחשפות עד התנודה הקלה ביותר שבימת תודעתם, במעקב מרשים בדיוק ההרהורי שבו של מיפוי תחושתי, רגשי ושכלתני של טבע האדם ברגעיו הפרוזאיים והקיצוניים מכל, שממחיש את צליחת הרגע הבודד כמסע תלאות של הנפש ביקום. אצל קנינגהם, המסע להישארות בחיים, ראשיתו במסע לבחירת פרחים. זהו, לטעמי, הישגו האסתטי המוחלט.
סיפורה של וולף, המבוסס על חומרים תיעודיים וזוכה לפיתוחים בדיוניים, מתפקד אמנם כיחידה עצמית, אולם שותל מוטיבים בשני הסיפורים הנוספים. על פניו נראה כי האג'נדה ההומו-לסבית, שמופיעה במעומעם בשכבה הקאנונית, משרה את הצל הגדול ביותר על שתי השכבות הנוספות של היצירה. בקריאה מעמיקה יותר, מתברר שהיא לא יותר מסינכרון של ערכים ודימויים שעושה הסופר, איש הקהילה בניו-יורק, לזמן ולמקום שממנו הוא כותב. וירג'ניה היא סופרת, לאורה עקרת בית וקלריסה (המכונה בספר בפי ריצ'רד מרת דאלווי) היא עורכת ספרותית. אף על פי ששלושתן סוגרות ב"השעות" מעגל ייצוגי של כותבת, גיבורה וקוראת, שלושתן חוות את הקיום באופנים זהים, וסיפוריהן נמזגים מבחינה רעיונית. כלומר, הן מייצגות עולם שלם שבו הן שוות בפני הקורא בן זמננו. אקזיסטנציאליזם הוא הומאניזם, קבע סארטר, ונדמה שגם הפוסטמודרניזם בגירסתו של קנינגהם לובש כסות הומאניסטית. מאז ומעולם אנשים הם אנשים הם אנשים, אומר קנינגהם במובלע, ואני מרשה לעצמי להעיר - תסתכלו עלינו, אלוהים ישמור, אנחנו אפילו אוהבים את אותם הספרים.
תן לה שלוש שעות איתי והיא עוברת צד
26.3.2002 / 9:48