קח כסף מהקופה הקטנה, קפוץ לשוקי

גם אם מאחורי סדרת "דרום" של הוצאת בבל עומדת איזו תימת על המבקשת להציג "אלטרנטיבה" (אלוהים, והוא בלבד, יודע מה הכוונה בשימוש במילה זו בהקשרים תרבותיים) לקאנון הישראלי המתוכנת, הקרוב אצל עצמו ואצל הביקורת, כמו גם ניסיון לטלטל את אותו "אמצע" ולהעמיד בפניו סוללה כה גבוהה של יצירות "שונות" ו"אחרות", הרי שבסופו של כרך, מבחנה של הסדרה צריך שיהיה מבחנם של הכותרים הבודדים, כל אחד לגופו, שהתכנסו תחת גג רעפים זה, שהוא גם מבחנה של הסדרה עצמה.

סיכום ביניים מעיד על רף גבוה, אולי גבוה מדי, שהעמידו אנשי ההוצאה בפני סדרת "דרום". מרבית היצירות (תכף תוצג היוצאת מן הכלל) שהועמדו בחזית הניסיון להעמיד קשת (נסיונית) של טקסטים נסיוניים, נכשלו במבחן הקריטי, ואפשר שהיחיד במפגש עם הקורא – מבחן העניין. גם אם רועי רוזן הצליח למתוח את גבולות המושג "נסיוני" ולהציג ב"ז'וסטין פרנק: זיעה מתוקה" שלו דמות של מחבר שהוא אמן של ממש בעל אמירה אסתטית, הרי שהאחרים נדמים כקובץ כתבי יד שנאספו על שולחנו של העורך לפי מדד קטגורי אחד: השונות המבנית והצורנית שלהם, כמו גם החריגה הזועקת שלהם מכל מה שיש בו נראטיב, סיפר מוגדר או כל מאפיין מודל אחר של פרוזה מקובלת.

טוב ויפה. הרשימה לא באה להלין על מגמות העריכה בהוצאת בבל, אלא לברכן. אולם לומר גם שלעתים המצאי המוגש לקורא בפורמט היומרני כל כך, טוב פחות מבסיס הרעיון וכי רמת הטקסטים אינה עונה על הקריטריון הבסיסי הנדרש מיצירת אמנות – מעבר להוקוס-פוקוס הסגנוני שהיא מציעה – לייצג עולם, ליצוק לתוכו תוכן, ערכיות, אמירה שאינה ריקה (משום ששם כבר היינו ומאסנו בעניין עד לזרא), ובעיקר עניין. כאן פורץ צדוק, בענטוז קליל, שובל ארוך של חוט המיקרופון מתפתל כנחש בעקבותיו, והוא פורץ במזמור, יותר נכון, בפזמון.

שכן צדוק, גיבור "צדוק בנפתולי התשוקה" של דרור פויר, הוא אמן קריוקי. וכבר בעצם המינוח "אמן קריוקי" צריך היה מערבל אורות להסתובב מעל לראשיכם ולקרוץ באירוניה – שכן קריוקי, הלא היא אמנות החיקוי וההעתקה, הופכת אצל פויר ליצירה של ממש, חיה ונושמת, עם מרכז כובד מנותק לחלוטין ממושגים מובהקים של שיפוט וערכיות אסתטית מקובלת. צדוק הוא נציגה – אולי טוב יותר, משכתבה – של תרבות חדשה. ואם המושג פוסטמודרניזם כבר הפך לחבוט עד להיגעל בעיני רבים מהקוראים, פויר מצליח להעמיד כאן רומן (למרות שנכון היה אולי להעמיד גם מושג קבוע זה תחת מרכאות) פוסטמודרניסטי מובהק, המאתגר את קוראיו עם מורכבויות של מבנה, שימוש בלשון ובצורות העמדה סיפוריות, אולם בניגוד לאחיו האחרים בסדרת "דרום", מצליח גם לשעשע (מאוד), ואפילו, על כרעי המהומה המתרגשת בטקסט התזזיתי הזה, להעמיד דמות.

צדוק הוא פילוסוף ברבע גרוש, או בגובה הסכום הנדרש כדי להפעיל את מכשיר הקריוקי. אבל שלא כטרובדורים המהווים גלגולים מאוחרים לנביאי הזעם, צדוק הוא פליטה של מהפיכה שנתאחרה – הוא נביא הטוב והחינני. בשצף קצף של אמרות משובשות, ציטטות חלקיות או חוץ הקשריות, כמו גם שימושים מניפולטיביים וציניים (כאן גם בעלי ערך ביקורתי-חברתי)בטקסטים מקראיים, משלי ניו אייג' מעוותים ורפליקות מהיסטוריית הפופ הבנאלית, פויר מעמיד דייסה, שדחיסותה, הגודש בה היא מוטחת בפני הקורא וחוסר הסדר השיטתי בו היא מובאת, יוצרים אנדרלמוסיה. אבל בעוד שאצל רועי רוזן הכאוס נדמה כתפאורה שמאחוריה מסתתרת אינטלקטואליות קרה ומנוכרת, צדוק הוא דמות שאינה רק חושבת (את עצמה) אלא מסוגלת גם להרגיש.

מבחינה זו, הישגו של פויר, שבחר במבנה פרגמנטרי, מנותץ, של "רומן", הוא בהעמדת דמות, שמאחורי הקיטש והפסיכדליות, כמו גם אווירת הדיסקו, מסוגלת לבטא רגשות, לוקחת עצמה בהומור, ובעיקר מעמידה אירוניה עצמית – שהעדרה היא מכשלתם של רוב הטקסטים הנסיוניים הנגועים בפומפוזיות מתפרצת ובשכרון נרקיסיסטי מהפכני, עד ששוכחים כי (חלק מ)הקוראים נכנסו לעניין (גם כדי ואולי רק) כדי ליהנות. פויר מצליח לשעשע וליהנות, גם אם האידיאולוגיה של "המגוחך והנלעג כהסוואה תרבותית למבוכה גדולה" טופלה כבר בעבר, וביסודיות רבה יותר על ידי אחרים.

"צדוק בנפתולי התשוקה" אינו מביא סיפור המתמשך לאורך קו עלילה רציף, או אפילו מקוטע. מבחינה סגנונית, "צדוק" הוא מעין הומאז' לדמות בדיונית, אשר למעשה מהווה פלטפורמה לשתי מטרות על: הראשונה היא להציג את הפילוסופיה של צדוק, ובאמצעות המחבר המובלע להכניסה למבחנות שיפוטיות; השנייה היא הצגת מעשה לוליינות צעקני, לעתים מגוחך, של תרבות שקולניותה, כמו גם המניירות הזולות שלה, הן-הן שאפשרו את נביטתו של זרע פורענות כצדוק. מבחינה זאת הספר מתפקד גם כטקסט סאטירי על תואמי צדוק למיניהם. והם רבים מספור.

ועוד מילה לסיום על העטיפה. ההברקה הגדולה של "צדוק בנפתולי התשוקה" היא עיצוב העטיפה (גילה קפלן). נייר הכסף הזוהר (בשתי גירסאות – כדורי האורות המנצנצים ומחזיר האור הפסיכדלי) הופך לקשת של צבעים וזהרורים צבעוניים במפגש עם האור ומשווה לכריכה מראה דיסקו קריוקי אופטימלי, מעין אשנב לעולמו של צדוק, אשר היה בוודאי אחראי גם על עיצוב העטיפה ולא רק על המלל לשירים. הספר כולו הוא הברקה בעיניי, החל בעטיפה, דרך זמינותו וקלילותו, דרך האמירה הצורנית הצבעונית שלו ודמותו של צדוק, שהיא כטקסט מומצא, מופרכת, אך אמיתית ואותנטית, אם מביאים בחשבון את חוסר המהימנות של העולם בו הוא פועל. אם יצליחו לשפר בבבל את אחוזי הפגיעה שלהם בבחירת כתבי יד, וירדו מהאילן הגבוה שעליו נתלו בהגדרת הסדרה, אפשר שסדרת "דרום", לבד מהיותה הישג בהיותה קמפיין יחצני מפואר בזירה הספרותית, תיעשה גם להישג בשדה התרבותי.