נערת המים הדדנית בחופשה ללא תשלום וחבל שכך

האולפנים הגדולים בהוליווד התלהבו מאד מהתסריט של "חוקר המס" שכתבו יחד רוג'ר ברגר (חוקר מס) ואבי נשר, האיש שהביא לעולם את "הלהקה" ו"דיזנגוף 99" וכיום מביים, כותב ומפיק בארצות הברית. אך נשר לא הסכים להיכנע לתכתיבים של האולפנים (קיצוץ בסצינות הבשרניות לטובת סצינות אקשן, ליהוק כוכבי וכו'), ואחרי שנים של ויכוחים הוא החליט לקחת את המצלמה לידיים והוכיח שגם מבחינתו הקולנוע העצמאי לא מת לחלוטין. ב-99' יצא הסרט לבתי הקולנוע בארצות הברית, ועכשיו הוא מגיע לסינמטק תל אביב.

אל בנג'מין, גיבור הסרט, הוא חוקר מס יהודי-אמריקאי המבקש להתעלות מעל הבינוניות של חייו וסטיגמת איש המס השנוא שדבקה בו. הוא חוקר פרשת רציחות הקשורה בהעלמת מס אדירה הקשורה ברשת תחנות דלק בבעלותה של המאפיה הרוסית בברייטון ביץ'. אליו חובר רומרו - שוטר זוטר, לטיני אינטלקטואל דובר רוסית, החשוד כבעל נטיות הומוסקסואליות. המשחק נהדר. נשר, כמו בסרטיו הישראליים, ממשיך בשיטת העבודה שבה במשך שלושה שבועות מתמקדים השחקנים רק בכניסה לנעלי הדמות, עד להזדהות טוטאלית (דבר נדיר בעולם הקולנוע המסחרי).

ביקורות מסוימות היללו את הסרט והשתפכו על החדשנות והייחודיות שלו. ראו בו מעין חבר בז'אנר שוברי הז'אנר. זאת אומרת: יענו סרט בלש, אבל לא ממש. סרט תבנית מודע לעצמו ששובר את הכללים ובוחן אותם מחדש, משתמש במה שהוא צריך וזורק את השאר. שבירת הז'אנר היא מהלך מוכר בעל מסורת ארוכת ימים, העוברת דרך גודאר, האחים כהן, דייויד לינץ' וכו', ועם כל הכבוד לנשר, נראה שכולם עושים את זה הרבה יותר טוב ממנו.

אמנם יש בסרט כמה מהלכים נועזים: בנג'מין הוא אנטי גיבור אמיתי - יהודי, מעצבן, אימפולסיבי, לא חכם ולא יפה במיוחד. הכובע השחור ומעיל הגשם הארוך מוחלפים אצלו בתרמיל גב אידיוטי. כך גם הדמות של רומרו - חריגה ואקלקטית. ההתרחשויות בסרט הן לאור יום, בהירות מאד, בניגוד למסורת הסרט האפל. נשר לוקח פרשת מס אפרורית ומנסה להפוך אותה למעניינת, ולא הולך על בטוח עם פרשת אקשן סקסית, כמקובל. הוא מקמץ במתח לטובת סצינות משפחתיות ואינטימיות.

אבל הוא לא ממש לוקח את העניין עד הסוף, ובסופו של דבר, מלבד כמה הפוגות, העלילה צפויה ותבניתית (ולא אכפת לי שזה מבוסס על מקרה אמיתי). האנטי גיבוריות של הדמויות נתקעת באמצע. כור ההיתוך בסרט (רוסי, יהודי, לטיני ואפרו-אמריקאי) יוצר הווי שמזכיר במקצת את ההווי האינטגרטיבי הגברי, הלא מצחיק בעיני, של סרטים ישראלים. אך מה שנראה כפלגמטיות ישראלית מביכה בעיני, נתפס בטעות, בעיני צופים אמריקאים מסוימים, כאמנותיות מתוחכמת (באנגלית זה עובד...).

התוצר הסופי נופל בין הכיסאות - אין בו מספיק אקשן עבור חובבי הז'אנר והוא לא מתוחכם מספיק עבור סטודנטים מפולפלים. כך שההתעקשות הדון קישוטית של נשר להפיק סרט עצמאי נראית פתאום מגוחכת מעט. אם זה כל הסיפור, אם זה כל המסר החתרני, אז למה לא ללכת כבר על חוזה הוליוודי עם תקציב, הפצה של ממש, אופציה לתהילה וקייטרינג איכותי על הסט. זאת בתמורה לעוד כמה יריות וכמה כוכבניות חשופות חזה.