לפסקול של "מולהולנד דרייב" יש אותה בעיה שיש לסרט "מולהולנד דרייב" למי יש כוח לשניהם? הסרט הוא כל כך אייטיז עם אניגמטיות מסתורית ואפלה והתייחסות ערפילית ל"הקוסם ממלך עוץ" ((וואו, מעניין מה מסתתר מאחורי "הרמזים" בסרט), שנדמה לי שמבמאי כמו דייויד לינץ' אתה מצפה שיוכל סוף-סוף, אחרי יותר מעשור, להשתחרר כבר מדמותו של הגמד מ"טווין פיקס".
אנג'לו בדלמנטי, המלחין הקבוע של לינץ', סובל מאותה בעיה כל פסקול שלו מתאים כמו כפפה למה שלינץ' רוצה. כך שהמוזיקה שבדלמנטי מלחין תמיד תשקף את אווירת ה"משהו רע קורה פה, אמא'לה, יש כאן תחושה של רשע, של מיניות דו כיוונית, אנשים שמדברים בשקט" זהו תמיד אותו מודל של סינתיסייזרים מכבידים ואווירתיים, עיבודים תזמורתיים, יציאות ג'אזיות ואקזוטיקת פיפטיז להגברת הקינקיות. לא פלא אם כך שבשבילי רגע השיא בקריירה של השניים (לפחות ב-15 השנים האחרונות) היה הסרט "סיפור פשוט", שבו גם לינץ' הצליח לשחרר קצת את העכוז הקפוץ וליצור סרט אנושי ויפה על איש זקן (במקום איזה אלגוריה פסיכואנליטית על הכושיליאמא שלו), וגם בדלמנטי שפסע אחריו ויצר פסקול קאנטרי מרגש ונוסטלגי שחף מכל הבומבסטיות המזוהה שלו.
אבל ב-"מולהולנד דרייב" ובפסקול שלו לינץ' ובדלמנטי חזרו מהר מאוד לסורם לינץ' ביים סרט משעמם, מעייף ואנכרוניסטי שהערך היחידי בו הוא השיח התרבותי שהוא תמיד מעורר (רוצים אניגמטיות? תקראו קפקא), ובדלמנטי, הסנג'ר המוזיקלי של לינץ', הלחין עוד פיסה של מוזיקה כבדה ויומרנית עם כל המוטיבים המוכרים. לא ברור לי למה השניים האלה בוחרים לצעוד במקום עם אותן מטאפורות, אותו סגנון, אותו עולם רוחני רציני עד מוות ואותם הקשרים תרבותיים, אבל האזנה לפסקול הזה במנותק מהסרט היא מיותרת לחלוטין, אלא אם כן בא לכם להפחיד מישהו.
הגמד יצא משליטה
27.3.2002 / 10:02