אבל למה באלימות, ג'ק?

יש משהו יהיר וקצת אידיוטי בעצם ההחלטה לעשות עכשיו, בראשית המאה העשרים ואחת, סרט על ג'ק המרטש. אז נכון, הוא הקדים את זמנו, אולי אפילו נחשב לגיבור הצהובונים הראשון, אבל בסך הכל הוא רצח חמש זונות. איזה סיכוי כבר יש לו היום, לעומת החונק מבוסטון, בנו של סם, מנסון, כורש, ג'ונס מג'ונסטאון או האנס מהדרום? לא הרבה, נדמה לי. מאוד ייתכן שגיבור הצהובונים הראשון, אילו ביתר ושיסף בימינו אנו, היה מוצא עצמו איפשהו באחורי מדור החדשות, ליד הידיעה על מות כלבו הנאמן של קלינטון.

"ממעמקי הגיהנום" (המבוסס על קומיקס באותו שם) מנסה לעשות מה שעשרות סרטים תיעודיים ניסו לפניו – להציע זווית חדשה ומקורית על פרשת המרטש, גם במחיר של הכפשת דמויות היסטוריות והטפלת רעיונות על חושיים לסיפור הקיים. זהו סיפורו של החוקר פרד אברליין, הלא הוא ג'וני דפ, שעל פי הסרט הגיע הכי קרוב לפיענוח זהות הרוצח, ואף התאהב באחת הזונות המאוימות (תרשו לי לנחש שזו כבר לא ממש עובדה הסטורית). אברליין מעביר את זמנו הפנוי במאורות אופיום, ושם הוא רואה חזיונות, הרומזים לו על זהות הרוצח ועל העתידים להירצח.

אז מה יש לנו כאן? קצת סיפור היסטורי, קצת דם מבעבע, קצת חזיונות אפלים, דיון במהות הרוע סטייל "טווין פיקס" (וגם את אחת מכוכבות "טווין פיקס", הת'ר גראהם) וקצת סיפור אהבה. כל כך הרבה קצת, ושום דבר הרבה. נדמה שהבעיה העיקרית של "ממעמקי הגיהנום" היא שיוצריו – תאומים חביבים העונים לשם יוז – לא החליטו מה הם רוצים לעשות. אם בהשערה בלשית עסקינן, מה צורך לנו בהזיות סם? ואם הזיות סם הן העניין עצמו, מה הקשר לסיפור אהבה? ואם אהבה מסובבת את העולם, למה לנו פוליטיקה עכשיו? האם הבלבול הזה מעיד על כך שגם יוצרי הסרט לא מצאו מספיק עניין בסיפור ג'ק המרטש עצמו?

מתחת לשכבות השטויות המיותרות, "ממעמקי הגיהנום" הוא בסך הכל סרט אימה. ככזה, הוא סרט לא רע בכלל. למרות שהסיפור ההיסטורי לגמרי לא שייך, ולמרות שהפילוסופיה היא אפילו לא בגרוש, "ממעמקי הגיהנום" הוא סרט מפחיד. לא מאוד מפחיד, אבל מפחיד. וכשסרט אימה מצליח להפחיד, מותר לסלוח לו על זה שהוא קצת אידיוטי.

מילה על השחקנים: אני לא מחסידיו של ג'וני דפ, ובסרט הזה הוא בהחלט לא בשיאו, אבל דווקא בשביל כמה משחקני המשנה שווה לנסות את "ממעמקי הגיהנום". רובי קולטריין מעולה בתפקיד המפקד גודלי, ואיאן הולם כמעט בלתי נשכח בתפקיד וויליאם גאל. הסרט עצמו שווה צפייה, אבל נשכח למדי.