נפולת של נמושות

במשך שנים סבלה טניה דונלי ממחסור בחשיפה ומחסור בהבעה. מאז תחילת שנות השמונים, אז התחילה לעשות מוזיקה, היתה דונלי חברה בהרכבים מוזיקליים בהם שלט מישהו אחר, או יותר נכון - מישהי אחרת. במשך עשור שלם היתה דונלי בצילה של אחותה החורגת, קריסטין הרש, מנהיגת ה-Throwing Muses. גם דונלי כתבה כמה שירים ללהקה, פה ושם, אבל מרבית החומר היה פרי עטה של הרש, וגם הקו המוזיקלי והתדמית של הלהקה בחוגי האלטרנטיב-רוק משני צדי האוקיינוס (Throwing Muses הצליחו מאוד באזורי הקולג'-רדיו באמריקה וגם היו הלהקה האמריקאית הראשונה שהוחתמה בלייבל הבריטי 4AD) היו נתונים לבעיות הנפשיות המתוקשרות של הרש.

ב-4AD פגשה דונלי את קים דיל מהפיקסיז – עוד להקה אמריקאית שהיתה חתומה בלייבל – וביחד הן הקימו את הרכב הצד, הברידרז. גם כאן הדומיננטיות של קים דיל ואחותה קלי דחקה את דונלי הצידה וגרמה לה לפרוש לפני ההצלחה העצומה של “Cannonball”. בתחילת הניינטיז החליטה דונלי שנמאס לה מכל זה והקימה להקה משל עצמה, בלי (Belly). תקליט הבכורה של בלי, "סטאר", זכה לביקורות נלהבות ולהצלחה מסחרית מרשימה. הפעם דונלי היתה בקדמת הבמה והיתה לה הרבה יותר שליטה על החומרים, אבל זה עדיין לא הספיק לה. הפורמט הלהקתי בכל זאת מצריך סוג של דמוקרטיה או אינטגרציה של דעות, ודונלי רצתה שקולה הפרטי יישמע צלול וחסר הפרעות. אחרי שני אלבומים בלבד היא פירקה את בלי וב-97' הוציאה את תקליט הסולו הראשון שלה, “Lovesongs For Underdogs”. כעת נמצא בידי תקליט הסולו השני שלה, “Beautysleep” (BNE) ואני לא יכולה שלא לגהק בכל רם – בשביל זה היא נלחמה כל חייה? לזה היא חיכתה כל אותן שנים?? זאת האמת הפנימית שלה?? זה מה שיש לה לאמר??!!??

אולי זה בגלל שהיא התבגרה, אולי זה קשור לעובדה שהיא נהיתה אמא ואולי זה בכלל בגלל שהיא הרבה יותר מדי מחוברת לצדדים הנשיים שלה, אלה שמחוברים לדורות שלמים של יצירה נשית יעני-אותנטית שפונה לסטודנטיות יפות נפש שלובשות חצאיות שיפון ארוכות ומתחברות לזרם הפמיניסטי שמאמין בחיבורה עתיק היומין של האשה לאדמה.

טניה דונלי, שהיתה לפני עשר שנים יקירת ילדי האינדי והצטלמה עם משקפי שמש בצורת לב ובחיוך שובבי של שגרירת הילדות האמריקאיות האלטרנטיביות לשערים של ה"מלודי מייקר" וה"אן.אם.אי" הבריטיים, הפכה לזמרת לילית'-פייר בלתי נסבלת. “Beautysleep” הוא תקליט רך ואווירתי שדונלי מלחששת לכל אורכו בקולה הבלתי נסבל. יש בו איזון מוקפד בין שירי "דוסון קריק" לשירים אפלוליים ומסתוריים (שמגיעים לעתים לשכונה של פי.ג'יי הארווי, רק ללא הסליזיות והפרוורטיות), עם יללות אוריינטליות וכלים בלתי-קונבנציונליים וכמה יציאות צ'יק-רוק טיפה יותר אגרסיבי כדי שלא יגידו שהיא התקלקלה לגמרי. ובכן, היא כן.