פארסה

בהחלטה, שאולי אירוניה בצידה, החליטו המפיצים להעלות על האקרנים, זה מול זה, את "אשה תחת השפעה" המופתי והמהפנט של ג'ון קסאבטס (האב) ואת "ג'ון קיו" של ניק קסאבטס (הבן). אולי כדי להראות שגם אם תפוח נופל קרוב אצל העץ, עדיין אין הדבר מלמד על טיבו וגם כי כישרון לעשיית קולנוע (ולצורך העניין, לכל עשייה אמנותית) עובר רק בקווים גסים, כלליים.

"ג'ון קיו" מעניין לצפייה, דווקא עכשיו, גם מכיוון שמדובר בסרטו הראשון של דנזל וושינגטון אחרי "יום אימונים מסוכן", שזיכה אותו באוסקר על תפקיד ראשי. כמי שצפה בשני הסרטים, עליי לקבוע כי למיטב שיפוטי, דנזל וושינגטון מציג משחק משכנע יותר ב"ג'ון קיו" (עליו לא היה מועמד) וכי זכייתו באוסקר נראית לאור נתון זה עניין של סגירת חשבונות של האקדמיה לאמנויות הקולנוע עם עצמה ועם הקהילה האפרו-אמריקאית בארצות הברית. מצוין. כל אוסקר שבעליו הוא אפרו-אמריקאי הוא עניין מבורך, באמריקה המפלה לרעה בין איכות ליחצנות ובין פוליטיקה לשיפוט אובייקטיבי.

ואם לשוב לעניין משפחת קסאבטס, ניק קסאבטס, שעצם העובדה שתמיד יוצמד לצד שמו האזכור "הבן של", הוא במאי קולנוע לא רע בכלל. לצורך העניין, "ג'ון קיו", כשלעצמו, אינו סרט רע ומסמל את המשך טיפולם של שני הבמאים בתיאור המשפחה האמריקאית כמשל על החברה עצמה. והחברה מנוונת, מלאה מעצמה, לוקה בשיפוט ערכי בעייתי ובמשוא פנים שנוהג הבכיר בכפוף לו והחזק בחלש. הבחירה בדמות של גבר שחור להוביל את קו העלילה, גם אם מהימנה מאוד מבחינה תסריטאית, מבקשת לתפוס באותה לפיתת מסר גם את עניין האפליה על רקע גזעי באמריקה. ואם בתפיסות עסקינן, הרי ש"ג'ון קיו", למרות מעלותיו, הוא דוגמה טובה לתפיסה מרובה שמסתיימת בידיים ריקות.

קסאבטס מביא את סיפורו של ג'ון קיו (וושינגטון) שבנו הצעיר נזקק לניתוח דחוף, אך מפאת היעדר ביטוח רפואי אינו יכול לממן זאת בכוחות עצמו. במקום לשדוד בנק ולשלם את הכסף לבית החולים, בוחר קיו בדרך הישירה – לשדוד את בית החולים. הוא לוקח בני ערובה בבית החולים ומנסה לכפות עליהם לבצע בבנו את הניתוח שיציל את חייו. די בתיאור הכללי של קוו העלילה כדי לספר על איזו חבית חומר נפץ התיישב קסאבטס.

אלא שבמקום לפרקה בזהירות ולהתעכב על עצם הפרדוקס המגוחך שבצורך לסכן חיים בכדי להציל חיים – וכל זה בתוך התפאורה של חדר מיון – מעדיף קסאבטס להכניס לפיו יותר משיוכל אי פעם לבלוע ומבקש לשתף את הצופה בהיגדים על ענייני אפליה בין גזעית, פער בין מעמדות, התנשאות הממסד הרפואי, העיוות של חוקי הסעד בארצות הברית, לרקום מערכת יחסים בין אב לבנו, לשמור על קצב קולנועי מותח ועל רמת פעילות גבוהה, ולהוסיף על זה איזו התפייטות סנטימנטלית על רקע הקשר בין האב עדין הנפש שבוחר באלימות לבין בנו שלדעתו איש אינו שואל.

כאן חולשתו הגדולה של הסרט, שמצליח להשיג רק אחד מהיעדים שהציב לעצמו. הוא אמנם מותח לכל אורכו, אולם את מקומם של הביקורת החברתית הנוקבת והעיסוק בתא המשפחתי על רקע המציאות החברתית הבלתי אפשרית (גם כאן הבחירה באב חד הורי חריגה ויוצאת כנגד המודל הסטריאוטיפי של האם כראש משפחה חד הורית בלעדית) תופסים מישמש של מסרים בלתי ממוצים, בליל אמירות חלקיות וסצינות מוגזמות שתכליתן לזעזע ולהדהים וסופן שהופכות לפארסה, בהתפרש התמונה כולה.

אבל למרות זאת, כנהוג, גם כאן, מצליח קסאבטס בליהוק נבון (רוברט דובאל ואן הייש לצד דנזל – משכנעים כולם ומצליחים לעצב דמויות שבהתחשב במגבלות שזרע הבמאי לרגליהן, מיתמרות מעל לרמת הסרט) להוכיח את עיקר כוחו כבמאי (איזו הופעה הצליח לסחוט משרון סטון ב"גלוריה") – בימוי שחקנים. זה, אגב, היה גם עיקר כוחו של האב, ניק. וכדי לאשש את הטענה, אסגור מעגל היכן שנפתח: "אשה תחת השפעה" הוא תצוגת משחק מעוררת השתאות של פיטר פאלק וג'ינה רולנדס. אשר לא זכו מעולם באוסקר. לא על "יום אימונים מסוכן" ולא על שום דבר אחר. כך שטעם אמנותי וצדק בתחרויות פרסים הם עניינים יחסיים לגמרי.