קסים-קסם

באופן גס וכוללני מדי, אך רלוונטי לצורך ההבהרה, אפשר לחלק את התערוכות שצפיתי בהן לאחרונה לשתיים: א. תערוכות ה"וואו!". תערוכות הקטע, הפיק הרגשי, הלעתים פרובוקטיביות, אלה ששובות את הצופה במבט ראשון אך חוסמות אותו מלחדור לרבדים עמוקים יותר. ב. תערוכות האניגמה. תערוכות שמקשות על הצופה ה"לא לחלוטין מלומד ובקיא בשיח האמנות העכשוי" (או מה שזה לא יהיה, לעזאזל, הדבר הזה שאתה אמור להיות בקיא בו) ומקנות לתערוכה חוסר מובנות חידתי שרק מאמץ אינטלקטואלי מתיש ומייגע יכול אולי לחשוף.

בשני המקרים מצאתי את עצמי לא מסוגלת לבלות בחלל הגלריה יותר מדקות ספורות, בין אם מתוך שעמום (דאון שמגיע אחרי ההיי של הוואו!) ואם בגלל כאב ראש הנובע מהמאמץ החידתי שמוביל אוטומטית לתהייה: בשביל מה זה בכלל נחוץ (אני עדיין חסידה של האמונה האנכרוניסטית שאמנות צריכה קודם כל לרגש).

תערוכת הצילומים של שרון יערי בגלריה זומר היא בין הבודדות שנתקלתי בהן לאחרונה שאינן ממוקמות מבחינתי באף אחד מן הקצוות האלה. צילומי הצבע הגדולים, הלכאורה פשוטים כל כך, בתערוכה (בדומה לתערוכותיו הקודמות של יערי, יש לציין) מקרינים סוג של קסם רך שמביא את הצופה להתבונן בהם עוד ועוד ולעסוק במלאכת פענוח שאיננה דווקא אינטלקטואלית, אלה נובעת יותר מסוג של הנאה או פליאה.

במבט ראשון זה נראה היה לי כמו סוג של ריאליזם פיוטי. תמונות יומיומיות, ישראליות, אוטומטיות ושחוקות, שבגלל מוכרותן אינן מצליחות לרוב לחדור לזכרוננו. אבל הן מוארות כאן באור חדש. אוהל צבאי בין אקליפטוסים, חבורת ילדים בהפסקת טיול שנתי ביער, משפחה מבקרת בגן החיות. אור חדש גם במובן המטאפורי (עצם הבחירה בפריים, בתוכן ובקומפוזיציות) וגם במובן הישיר - אור חוצלארצי, פולני, המחדד ומרענן את הצבעים ומעניק לצילומים את המימד השירי, המתקתק. הבוהק המוקרן מהצילומים הגדולים מעניק לאובייקטים ולאנשים הסתמיים מימד כמעט מטאפיזי.

במבט נוסף מתגלה התערבות הצלם, לא רק בתאורה ובצבעים אלה גם בעיבוד מחשב. אותה דמות יכולה להופיע פעמיים בצילום אחד, מה שמפריך את הכאילו-תיעודיות שהצטיירה במבט הראשון. יש תחושה חזקה שהצלם נוכח בצילום כל הזמן.

לכאורה נראים הצילומים כעוסקים בהעמדה נאיבית של טבע מול האדם וההשחתה - הברושים המיותמים, העירומים והנוטים ליפול, עם השיכונים הדורסניים מאחוריהם וגן החיות. אך שוב, במבט שני, התמונה מורכבת יותר - זו איננה קינה רומנטית על מות הטבע. גם הטבע כאן אינו טבע - הברושים והאקליפטוסים גם הם נטע זר בנוף המקומי, הם נשתלו כאן (על גבי דונמים שמהם נתלשה הצמחייה המקומית באכזריות) כדי לייבש את הביצות או כדי לשוות לארץ ישראל מראה אירופי, אולי כמו הצילומים עצמם.

בראיון ל"סטודיו" (גיליון 118) מדבר יערי על הניסיון שלו לנתק את הצילום ממסורת האמנות ותולדות האמנות ולהחזיר אותו כתחום אוטונומי המתעסק במבט. נראה שזה מסביר את הרעננות שבהתבוננות שלו, שמפעילה תאי מוח שונים מהמקובל. נראה שגם הדיבור של יערי על יצירת דימויים מורכבים, שמנסים לא להיות מילוליים ומתארים תחושה של אימה ופליאה, מצליח להתגלם היטב בחומר העבודות. לכן לא תהיה זו רק קלישאה לומר שבפרשנויות ותיאור תחושותיי האישיות אוכל להפליג עד מחר, אך את הצילומים של יערי יש לראות.