בריוש דאשתקד

להגיד היום פרנץ' האוס זה כמו להגיד חמי רודנר. זאת אומרת, פאסה קומפוזה לגמרי. אבל אם מישהו עדיין מתעקש, אז “My House In Montmartre” (הליקון) הוא אוסף ממצה של מיטב קטעי ההאוס הצרפתי שיצאו משנות הזוהר של הז'אנר (96'-97' לערך) ועד ימי הדעיכה שלו (98'-99' בדיוק). מקסיוס, דרך דאפט פאנק, סופרפאנק, אייר, אלכס גופר וחבורת סופר דיסקאונט. ואם העיתוי נראה לכם מעט תמוה, אתם צודקים במאה אחוז – מאחר ועוד לא הספקנו להתאושש מבוכטת קטעי הפרנץ' האוס השטאנציונריים שהפכו את חיינו לגיהנום בסוף שנות התשעים ועד ימינו אנו (מודג'ו כנציגים האחרונים לעלות על הרכבת), וגם לא עבר מספיק זמן כדי להכריז בדיצה על הרטרו של הז'אנר, הרי שהאוסף הנ"ל בעיקר מזכיר את מי שהזמן לא עשה לו טוב ומי שהזמן לא יכול לו. ומאחר שההאוס הצרפתי היה חלקלק עוד בזמן אמת, ישנם באוסף הזה מעט מאוד קטעים שכיף לשמוע והרבה יותר קטעים שפאדיחה להם להאזין.

הרעיון של הפרנץ' האוס היה טוב בעיקרו – סימפולים מפולטרים ומפלורטטים של דיסקו אמריקאי באסתטיקה צרפתית מוקפדת. אולם בפועל ובמבט לאחור, נותרו מעט מאוד להיטים שמחזיקים מעמד מחוץ לקונטקסט של הז'אנר (בעיקר בגלל שהם נשמעים כמעט אותו הדבר ועובדים על אותו השטיק שהוא שטיק שאי אפשר להחזיק איתו הרבה זמן מעמד). באוסף הנ"ל: “Music Sounds Better With You” המאוס של סטארדסט (ובו הוכיח תומס בנגלטר מדאפט פאנק שלא מספיק לסמפל את צ'אקה קאהן, צריך גם לעשות לה טוב), “La Mouche” המעוך של קסיוס, “Lucky Star” המלעון של סופרפאנק (שמראה כיצד גם התהדרות בזמר מסדר גודל של רון קרול לא יכולה לחפות על אסתטיקת האוס חלולה) ועוד כמה קטעים של הרכבים חולפים לשעבר.

בסקסציית הטובים: אייר (ברמיקס הגון של אטיין דה קרסי) ודאפט פאנק, כמובן, אשר מדגימים שגם בז'אנר אשר מתוקף הגדרתו הוא חולף ישנם נציגים מוכשרים שיישארו לנצח, קטע האוס משמח שלAlan Braxe & Fred Falke וכמובן “Le Patron Est Devenu Fou” של Minos Pour Main Basse שהוא הקטע המעולה שפתח את האוסף הטרנדי לזמנו של אטיין דה קרסי וסופר דיסקאונט. ואם מישהו מעונין, יש לי את הדיסק הזה במצב טוב ואני מעוניין למכור אותו בשבעה שקלים.