משה רבנו

איזו אכזבה. דודו טופז הוא בסופו של דבר בסדר. כמי שחוטפת בחילה קיומית מהקרקס של "הראשון בבידור", יהיה זה צבוע מצידי אם לא אודה שקראתי את האוטוביוגרפיה של דודו טופז מתוך לא מעט כוונה לרדת עליו. אך בכל זאת, כמי ששומרת לו חסד נעורים מימי ילדותי המנוזלת, בהם ביליתי שעות רבות מדקלמת את "משה והאורנג'דה", נותרתי לא לחלוטין חד סיטרית.

להפתעתי נתקלתי בספר רציני, כתוב בקפידה, בכנות, לא צהוב מדי ולא משעמם מדי. טופז גילה את כללי הפוליטיקלי קורקט ומצליח לסתום כמעט כל פרצה שתאפשר למישהו לתפוס אותו בפליטת פה וללהג עליו לאורך ביקורת שלמה. הוא נמנע מלתאר פרקים נכבדים בחייו או לרדת לפסים צהובים ופורנוגרפיים – כאלה שעלולים לפגוע באנשים מצד אחד, אך להרחיב את קהל קוראיו ומבקריו מצד שני - וכל הכבוד לו על כך.

ניכר שבמקרה של הביוגרפיה, בניגוד לשאר פעולותיו, הרייטינג לא מאוד חשוב. הוא לא מנסה לבדר כאן כלל וכלל, רק עורך לעצמו מעין רטרוספקטיבה רגועה של אדם מבוגר המביט בשלווה אל מיטב שנותיו, בסיפוק ובסלחנות. ביוגרפיה, אם היא משדרת מידה מסוימת של אותנטיות, תמיד מעניינת. חייו של כל אדם, גם המשעמם ביותר, הם דבר מרתק. קריאה בביוגרפיה היא סוג של קניבליזם - בליעה של חיים שלמים.

סיפור חייו של דודו מתגלגל כרונולוגית בפרטים סטריליים, כמעט יבשים. אכן, אין זו הפתעה - לא הייתי מצפה מהאדם שהגה את "דיאט דודו" לערטול רגשות סוער. ולמרות זאת מניב טופז לא מעט תובנות וביקורת עצמית פסיכולוגיסטית על אופיו ועברו. דודו הוא איש הציבור וההמון - הוא מעדיף למרוח פרקים שלמים על הבירוקרטיה של עולם הבידור מאשר להתעמק במשפחתו ובקרובים אליו. שני המרכיבים העיקריים בחייו הם אכן בידור ונשים (לרוב כסוג של בידור).

באופן כללי, מציג את עצמו הכותב כאדם מכובד ביותר – למד תיאטרון בבית הספר המלכותי בלונדון, חלם לשחק שייקספיר והפך לבדרן מקומי, לא מתוך חוסר ברירה, אלה בשל אהבתו העזה למולדת, לאנשים החמים שחיים כאן וכל זה. המכובדות הזו גובלת לעתים לא מעטות במגלומניה – דודו אינו מהסס להשוות את עצמו לישו, בגין, שייקספיר, רוזוולט ומשה רבנו.

אבל החלק הנורא במגלומניה מגיע כאשר התובנות של הכותב מופנות לא רק כלפי עצמו אלא גם כלפינו, הקוראים. טופז מסתבר לא רק כבדרן אלא גם כפילוסוף ("החיים הם הפער בין הציפיות לבין המציאות" – משפט שחוזר בערך חמש פעמים), פסיכולוג המונים ("הפילוג [בעם] נובע ברובו מבסיס רגשי"!), אנתרופולוג ומומחה לענייני מגדר ("נשים אינן 'המין החלש', הן 'המין המחליש'... יש 'יום האשה', אין 'יום הגבר'"), הרפתקן ומגלה ארצות (כל החלק האחרון מוקדש למסעותיו ה"נועזים" של דודו ברחבי הגלובוס), ועד מגוון אזורי מומחיות לעת מצוא.

הדבר המעניין ביותר באוטוביוגרפיה הזו הוא האופן שבו היא חושפת עד כמה דודו שעל הבמה הוא דודו האמיתי - הבנאדם לא מזייף. הוא איש הקונצנזוס האולטימטיבי (הדבר ניכר הן בתוכן והן באופן הכתיבה שלו), איש הקונפורמיות, המרכז והמכנה המשותף הנמוך ביותר. הוא לא משחק אותה בשביל להצליח - הוא באמת כזה, והוא באמת מאמין במה שהוא עושה.

רק מי שמעריץ במיוחד את דודו טופז הזה, ומאמין שתובנותיו במגוון הנושאים יכולות ללמד אותו משהו, ראוי שיקרא את "החיים זה לא מה שהבטיחו לי" (ידיעות אחרונות). עבור השאר תספק הקריאה בספר הנאה דומה לזו של בהייה בטלוויזיה או משחק בפליי-סטיישן - זה קל, סוחף, ולעתים אפילו מהנה, אך בסופו של דבר אתה מצטער על בזבוז הזמן ובזבוז המקום במוח, על פרטי חייו של אדם שהוא בסופו של דבר די בסדר.