להגדיל לך?

"אד באסטרז" הוא ארגון קנדי שמוציא מגזין באותו השם ומבקר צדדים שונים של תרבות הצריכה - מעולם הפרסום ועד ריכוזיות התקשורת. המגזין התפרסם בעיקר בזכות הפרסומות המשובשות שהופיעו בו בשנות התשעים, למותגים כמו אבסולוט וודקה וקלווין קליין, שהכניסו למחאה צד הומוריסטי וצבעוני.

בארץ יצא החודש המגזין "עוד!", שהוא אמנם לא על תקן הגירסה הישראלית הרשמית ל"אדבאסטרז", אבל בהחלט שואב במוצהר מהקולגה הקנדית את ההשראה. "עוד!" הוא מגזין כרומו צבעוני, בעריכת רונן אידלמן (ממקימי מגזין "42 מעלות"), שנמכר בחנויות ב-39.90 שקל. כמו "אדבאסטרז", גם "עוד!" הוא גרפי וצבעוני מאוד. רובו מבוסס על צילומים, שמלווים לעתים בטקסט קצר.

בין הנושאים שמטופלים בגיליון הראשון: איידס, מסחור המחאה האנטי-גלובליסטית, פרסומות משובשות ואיכות הסביבה. דרור פויר כתב קטע משעשע שהוא חוזה בין חברת קוקה קולה לאנשים המבקשים להיות בני חסותה ("האזרח מתחייב לאהוב את קוקה קולה ולכן לאהוב את החיים", "האזרח מתחייב לא רק לאהוב את החיים אלא גם ליהנות מהחיים"), רעיון שלא נשמע בדיוני לחלוטין כשחושבים על סוכני המותגים בתשלום שפועלים בבתי ספר בארצות הברית, או על אותו ילד שהגיע לבית ספרו ב"יום קוקה קולה" כשהוא לובש חולצת פפסי והושעה מהלימודים.

שרון קנטור ורונן אידלמן הרכיבו במגזין את "עץ השיטה - ענף תקשורת" - שרטוט של גופי התקשורת החזקים במדינה, כולל פירוט של מה שייך למי ומי שייך למה. בצד כפולת העמודים, אגב, מופיע הכיתוב: "כל חברי מערכת "עוד!" עובדים ו/או עבדו עבור אילי ההון המופיעים בתרשים ומקווים לעבוד איפשהו גם בעתיד".

הביקורת האנטי-גלובליסטית/צרכנית מתחברת כאן גם ל"מצב", באמצעות צילומים ובאמצעות הכתבה "ואיזה ריח יש לבית שרוף" של שרון קנטור, שמקשרת בין הנושאים הלכאורה לא קשורים, כשהיא מדגימה איך פרסומת למרכך כביסה בכיכוב אמא ובנה החייל מביעה עמדה פוליטית ותורמת את תרומתה הצנועה לאווירה הפטריוטית-לאומנית בישראל.

שתיים מהעבודות החזקות מככבות על שני השערים של המגזין: בחזית הגיליון תצלום תקריב של פועל רומני שכיכב במודעה שמבטיחה פרס כספי למי שימסור מידע על הפועלים ש"ברחו ממעסיקם החוקי", ומאחור מופיע שער אלטרנטיבי של "הזמן הוורוד", שעליו מככב עוף מגולח (במקום הזוכה בתחרות גבר השנה, למשל) של אמיר חסון. עוד בין תורמי הקטעים: קאלה לאסן, מקים ה"אדבאסטרז", ויש גם תרגומונים של ז'ורז' פרק, גי דבור וארתור רמבו.

מזווית מסוימת "עוד!" יכול להיראות קצת כמו ספיישל לחג בסגנון פורימי-היתולי של פרסומאים שמביאים אותה בהפוכה, עם נעלי בית וגרביים. אני חושב שהזווית הרלוונטית יותר היא ההצלחה של "עוד!" לספק חומר למחשבה וגם בידור באותה צלוחית יחדיו, שזה בטח הרבה יותר ממה שאתם רגילים לקבל כשאתם צורכים מחאה, לא ככה?