נודניק

כמה מכם בוודאי זוכרים את יוסי בן-חנן. אלוף במיל' יוסי בן-חנן. בן-חנן זה, לאחר שפשט מדים, עלה על צ'ימידן ו"פנטאקס" והתחיל לחצות עולם. אלא מה? שנסיעה לשמה לא הספיקה לו, והוא החליט לשתף את כל העולם – ואם לא, אז את כל קוראי "מעריב" – במסעותיו לקמצ'טקה, לחבל הבנגלים, לארצות אסיה התיכונה ולמצבורי הכורכום בשפך הגנגס. מה נאמר, היה משעמם בטירוף.

לעיתון "העיר", יש עכשיו יוסי בן-חנן משלו. אמנם עם עבר צבאי מעט פחות מפואר, אבל השעמום והנפיחות (שכנראה שורה על כל מחרטטי המסעות והארצות – ע"ע צור שיזף) כמעט אותו הדבר. אבל זהו, שאם יוסי בן-חנן היה קוריוז לא מוסבר, שכנראה נכפה על "מעריב", אין שום סיבה להאמין שגבי ניצן – הגלגול הניו-אייג'י שלו – כפה את עצמו על מישהו. וראו זה פלא, גם הפעם, כאז, יושב על כס העורך אמנון רבי, אותו רבי מ"סופשבוע", שהיה משוכנע שיומן קוסמוס בן חצי מיליון מילה הוא בדיוק סוג החומר שעמישראל צריך.

גבי ניצן היה בעברו מה שנהוג לכנות "ילד פלא". אבל הוא מיצה די מהר והחליט לפרוש לטובת חיטוט נפשי ברחבי עולם שיום אחד יכשיר את הקרקע ל"באדולינה". האיש חזר עם בשורה, וכמו כל מטיף בשער, גם לו נמצא העורך שישים תחת רגליו ארגז וייתן לו את זכות הצעקה בפארק. סחתיין. עם הצלחה – ועם שיקולי מערכת – לא מתווכחים. אבל זהו, שאני, איך לומר זאת, הקורא הממוצע בקושי, דווקא די נהנה להתפנן על "העיר", וככלל, יש לי הרבה מילים טובות לומר עליו. עד לשישי האחרון, במה שמסתמן כראשיתו של סינדרום שהולך להשתלט על העיתון בחודשים הקרובים: גבי ניצן פורק תרמיל, מטעין לאפ-טופ וממלא עשרה (!) עמודים בעיתון, שגם ככה המגזין שלו לא הכי שמן בעולם.

שמונה ימים לקח לניצן להתעלק על כל פנאמי שהיה מוכן לחלוק אתו את זכרונות ילדותו המתוקים מארץ טרופית זאת. ורק כדי להעמיד דברים, במלוא תעוקת החזה שלהם, רצ"ב דוגמית מדבריו של כהן המלל: "...שם טעמתי אוויר טרופי סמיך, לעיס ומשכר, מהול מדי פעם בשטות המלבבת של גשם חם, ואני זוכר בדיוק איך זה הרגיש (How it felt – בעברית מאונגלזת) לטעום כזה דבר בפעם הראשונה. לנגד חושי, כל המציאות התערפלה. המסך התעוות, הבמאי השתגע. פרפרים בגודל של ציפורים ובצבעים של תכשיטים לוגמים כמו עדרי בקר משלוליות חמות, ציפורים שיצאו מאוסף הבולים שלי מחטטות בפחי הזבל, קוקוסים ואננס טריים צומחים על העצים ליד הכביש…", ועוד ועוד ועוד. וכל זה, שיהיה מובן, הוא רק רבע מפסקה שמתארת את חוויית הנשימה של גבי בפנמה בילדותו. כמה עמאייטים אפשר לדחוס לפסקה אחת? ואתם עוד גרמתם לי לחשוב שאני פלצן.

וכך הוא ממשיך, בעברית הכי מסורבלת, הכי לא תחבירית שתקראו בחיים שלכם, לדבר בשבחי פנמה סיטי, לה קוקרצ'ה, האורגן המטאפיזי/סימבולי/אירוטי שרודף אותו מגיל שבע, וחוזר אל ילדותו מנקודת תצפית של מבוגר שאולי התפתח מבחינה לשונית, אבל ברמה החווייתית נותר לגמרי בן שבע. בלתי מפוענח בעליל. והרשימה הזאת, תחת הלוגו "חדשות הקוסמוס" (הארד-קור ניוז ממש), סוחטת את טיפת המוטיבציה האחרונה שנותרה בי להמשיך ולהפעיל את גלגלי העיניים, להחזיק בעיתון "העיר" בלי לצרוח איזה "הלו!!!!" לתוך השפופרת של העורך, שיגיד לי, בשם אלוהים, את מי הוא חושב מעניין לקרוא על נפלאות אינדיאנה ג'ונס בגמילה בנהרות הביוב של פנמה סיטי? ובהצנעת הניצן ננוחם.