אין שמחה כשמחה לאיד

ממבט ראשון השם "אל תקראו את הספר הזה אם אתם טיפשים" מריח מגימיקיות שינקינאית מעצבנת וכמעט מעלה את החשד שהסיבה היחידה שהספר נקרא כך היא כדי לאפשר למבקר הספרות הראשון שיחשוב על זה לסיים את ביקורתו במילים: "אם לא תקראו את הספר הזה, אתם טיפשים" (והזוכה הוא טים אדמס מהגארדיין). אבל כל זה תקף כמובן רק אם אתם לא מכירים את טיבור פישר, האיש שכתב את "אל תקראו את הספר הזה אם אתם טיפשים". אם ביקרתם בחנות ספרים באנגליה בשמונה השנים האחרונות, ואפילו רק הצצתם במדף רבי-המכר שבכניסה לחנות, אין שום סיכוי שלא שמעתם עליו, מה שמנטרל מיד את כל התחושות הרעות לגבי שם הספר.

טיבור פישר, סופר לונדוני ממוצא הונגרי, הוציא שלושה ספרים לאורך שנות התשעים (“Under the Frog”, “The Collector Collector” ו”The Thought Gang”) ונחשב לאחד הסופרים הבריטים הצעירים (היום הוא בן 43) הטובים, המפתיעים והמקוריים ביותר. אחרי שלושה ספרים מצליחים ועטורי שבחים, יכול הבנאדם להרשות לעצמו לקרוא לקובץ הסיפורים הקצרים שלו כפי שהוא קרא לו. כל מי שמכיר את פישר יודע שזה חלק מהשפה הצינית והמודעות העצמית המרירה שמאפיינת את הכתיבה שלו. בעולם המודרני הריאליסטי והפתטי שפישר מתאר בכתיבתו, מה זה כבר עוזר לא להיות טיפש? החכמים רק סובלים יותר.

"אל תקראו את הספר הזה אם אתם טיפשים" (ספרית מעריב) מאגד בתוכו שבעה סיפורים, שונים בתכלית אחד מהשני באפיון הדמויות, מקום ההתרחשות ובעלילה עצמה, אך דומים זה לזה בכך שכל הדמויות שפישר מתאר הם טיפוסים מותשים ומובסים, ציניקנים מרים ואכולי תסכול, שהתקווה היחידה שיש להם בחיים היא ההנאה שבשמחה לאיד. תצחקו תצחקו, אבל מפחיד לגלות כמה הקורא מסוגל לשמוח לאידן של הדמויות בספר. אין ספק שזאת נחמה אנושית עלובה, אבל היא עובדת על כולם, בייחוד בסיוע הכתיבה השנונה, המדויקת והמצחיקה של פישר, שיודעת לחלץ מקערת מולים קרים בחופשה של חבורת אנגלים בצבע לובסטר בדרום צרפת כמה תובנות אוניברסליות, או לפחות כאלה התקפות לחיים בסוף המאה העשרים בעולם המערבי, התחרותי והמנוכר.

בסיפור אחד אנו פוגשים את ג'ים - לונדוני בעל חברת סטארט-אפ כושלת שמקנא בשכירים שמקבלים חופשה בתשלום ומחליט לנצל את הכסף שאין לו לחופשה ראשונה בשמונה שנים, בה הוא נתקע עם חבורה של אנשים שהוא לא ממש מחבב, אחד שהוא ממש מתעב ושתי נשים רוסיות בבית בניס. בסיפור אחר מככב ג'ון סמית שמשנה את שמו לג'וני ג'ניוס כדי להגשים את חלומו להיות אמן גדול (למרות שהוא מצייר כלבים), לא שזה עוזר לו. בהמשך אנחנו פוגשים לוזר מנצ'סטרי מזדקן עם אובססיה למערב הפרוע, לומדים על חייהם של הפושעים הזוטרים בבריקסטון ושל אלה שצריכים להתמודד איתם, עדים לסבלו של עיתונאי שנוסע לרומניה לדווח על המהפכה בטימישוארה וכו'.

בכל סיפור כזה חבויה אמת מצערת, כמו "השעמום מרגיע ומאכזב גם יחד. אני אחיה, אבל לא יהיה לי משהו לומר", או "אתה מתחיל לחשוב שהחיים מסעירים ונוצצים, ואז אחרי איזה זמן אתה מחליט שהם לא כאלה, ואז אתה מבין שהם כן, אבל לא בשבילך". טיבור פישר יודע שהחיים יכולים להיות מבאסים מהתחת, אבל לפחות אפשר להפיק מהם סוג נדיר של שעשוע סאדו-מזוכיסטי.