בתיאווזון

זה דווקא נפתח כמופת של פתיח לפרוזה: "מדי קיץ חזר לין קונג ל'כפר אווזים' כדי להתגרש מאשתו שויו'. יחד הופיעו בפני בית המשפט בעיירה ווג'י?א פעמים רבות, אבל בכל פעם שינתה האשה את דעתה ברגע האחרון, כשהשופט שאל אם היא מוכנה לגירושים. שנה אחרי שנה נסעו לעיירה ווג'יא וחזרו עם אותו רשיון נישואים שהוציא להם משרד הרישום המחוזי עשרים שנה קודם לכן". כך מתחיל הסופר הסיני-אמריקאי הא ג'ין את הרומן "בינתיים" (הוצאת שוקן, “Waiting” במקור), זוכה פרס ה-National Book Award היוקרתי לשנת 99' - שני משפטי פתיחה מושחזים שמצליחים ללכוד ולתמצת באירוניה דקה את המהות הטרגית של הרומן כולו. אך אולי בשל מהירות הנסיקה כך גם עוצמת ההתרסקות.

הספר מביא את סיפורו של לין, רופא בבית חולים צבאי בעיר קטנה בסין שלאחר מהפכת התרבות של מאו, שנקרע במשך 18 שנה בין שני עולמות; בכפר הולדתו שבו הוא מבקר אך לעתים חיות אשתו, לה שודך בגיל צעיר, ובתו היחידה הוא? שאין הוא כמעט מכיר. בעיר בה הוא חי ועובד נקשר גורלו בזה של מאננא, בחורה צעירה שמפיחה בו רגשות ורוח חיים. שני העולמות אינם יכולים להתקיים בהרמוניה זה לצד זה בחברה הסינית הנוקשה, ולין נאלץ לבחור בין השניים. חיי העיר עם מאננא מחייבים אותו לחתוך את הכבלים הקושרים אותו לחיי הכפר בדמות גירושים מאשתו, והחתירה אל גט הכריתות הנכסף בחברה שבה גירושים נתפסים כהתרסה של היחיד גם נגד המסורת הסינית הנושנה וגם נגד החוק הקומוניסטי החדש, היא כמקרה מבחן, כפריזמה שדרכה רוצה הא ג'ין לאפשר לקורא המערבי הצצה אל ליבה של החברה הסינית.

ביצירות תקופתיות שמשחזרות תקופה, ביצירות אוטופיות ודיס-אוטופיות שבודות תקופה, וכן בכל כתיבה שמציגה בבסיסה עולם שאינו מוכר או נגיש לקהל הקוראים, מושקע תמיד מאמץ רב בבניית התפאורה המתאימה ומורגשת השתדלות רבה עוד יותר של הטקסט לאמת את עצמו, כלומר לנסוך אמינות שתנטרל את המרחק הפנטסטי-תרבותי שבין הנכתב והנמען ותאפשר התעמקות רצינית ביתר המרכולת שיש למילים להציע. זהו קו אדום דק החוצץ בין השתדלות והשתדלות יתר, שגדולי הסיפורת יודעים להלך עליו במיומנות של לוליין בקרקס, ואילו הא ג'ין של מרומי שנות התשעים, בבואו לספר סיפור על רקע תפאורת סין של שנות השבעים והשמונים, נופל ממנו, לטעמי, לא אחת, ושום רשת ביטחון אין בנמצא.

השתדלות היתר של ג'ין מתגלמת בהתעכבות ארוכה על מאפיינים של מקום וזמן, שנוגסת תדיר בבשר ליבן של הסיטואציות הדרמטיות, אלה שמניעות את העלילה ומשרטטות את יחסי האנוש. יותר מדי אפיזודות לוקות בסתמיות, בשבלוניות. מעט מדי מורכבות, מרגשות או רוויות הומור. אין ספק שג'ין מיטיב לתאר את אווירת "האח הגדול" הקודרת ששררה אז וודאי שוררת גם היום באחד מאיי האנכרוניזם-קומוניזם האחרונים על הפלנטה, ואולי אף ביקש לעצב את דמויותיו ברוח זו, קרי אנשים שתחושת סמכותנותם לכוח השררה הוא המרכיב הבולט שבאופיים, אולם בהדגישו רוח זו מורגשת ברומן ביתר שאת היעדרה של רוח החיים הפועמת באדם.

ג'ין מעוניין להעביר מסר. הוא ממקסס את בטהובן וטשרניחובסקי ואומר דרך הרומן כי אופיו של האדם אינו רק גורל, כאמרתו של הראשון, אלא גם תבנית של מקום. לין ממתין 18 שנים בכדי לגלות לבסוף שחיכה למאננא "עצל ונרפה, כמו סהרורי, נדחף ונמשך על ידי דעותיהם של אחרים, לחצים חיצוניים, אשליות שטיפחת וכללים רשמיים שהפנמת" (עמוד 240), בעוד שאת אהבתם חייבים היו לממש הרבה קודם. בספר מפחד לין להסתובב עם אהובתו באזורים האסורים של העיר, אולם מחביא בחדרו ספרות בורגנית. מאננא תוהה מדוע הוא מסתכן בהחזקתם מאחר ועשוי להיות מוקע אם ייחשף. לעומתה עשוי הקורא לתהות מדוע אין מאננא נדחפת אל תשוקת האיסור, אלא רק אל יצר האימהות. היו ויש נשים כאלה בסין. וגם אם לא היו, חובתה של הספרות להמציא.