הנאצים אהבו אמנות. כלומר, את מה שהם החשיבו כאמנות. היטלר, הצייר החובב שלא התקבל לאקדמיה, היה רגיש מאוד לתרבות ולכוחה להשפיע. הוא הבין שאמנות יכולה להיות מסוכנת, כי היא מעוררת אנשים לחשוב ולהטיל ספק בסמכות. בעיניו, אמנות טובה היתה אמנות לא מאיימת.
ראשונים נשרפו הספרים המאיימים, אחריהם בא תור הציורים והפסלים. כבר עם עלייתו לשלטון פיטר היטלר את כל מנהלי המוזיאונים והחרים את 16,000 יצירות האמנות המודרנית שהיו בהם. הוא התכוון להשמיד את כל יצירותיהם של האקספרסיוניסטים, קבוצת דאדא, הקוביסטים, הבאוהאוס והאוונגארד הרוסי. הוא תכנן להיפטר מכל מה שהיה מופשט, מודרני או זר. אבל לפני כן, הוא רצה להסביר לעם הגרמני למה האמנות הזאת מסוכנת.
חלק מהיצירות שהוחרמו (650 במספר) רוכזו בתערוכת ענק, שנקראה "אמנות מנוונת". היצירות הוצגו בצפיפות, בתאורה גרועה, עם כיתובים לעגניים ומעליבים, פרי מוחו של שר ההסברה והתרבות גבלס. כל מה שנראה חולני או מעוות, מטריד או מאתגר, נכנס לתערוכה. כל מה שנחשד כיהודי, שחור, בולשביקי או סתם מוזר, הוצג כדוגמה לשחיתות שפשתה בעם. בתערוכה הוצגו אמנים לא-גרמנים כמו פיקאסו, מודיליאני, שאגאל, בראק ומאטיס, והרבה אקספרסיוניסטים גרמניים, שנואי נפשו של היטלר, שעבודותיהם הוגדרו כ"מטורפות, מעוותות וחולניות".
היטלר אהב אמנות מובנת. ציורים של נופים רבי הוד, פסלים של לוחמים שריריים, עירום נשי סטרילי, קיטש רומנטי. הוא ציפה שהאמנות הגרמנית תעלה על נס "ערכים לאומיים" של יופי, כוח, חוסן נפשי ושורשים גרמניים. הוא רצה שהאמנות תהלל את יפי הניצחון, ולא תראה את זוועות המלחמה. אבל הטעם הקיטשי של היטלר לא עלה בקנה אחד עם מה שלאמנות המודרנית היה להציע.
הציירים האקספרסיוניסטים שחזרו שבורים ממלחמת העולם הראשונה לא יכלו להתעלם ממה שראו שם. אחדים מהם, כמו אוטו דיקס וגאורג גרוס, ציירו את הזוועות באופן ביקורתי שאינו משתמע לשתי פנים. ברור למה היטלר תיעב אותם, אבל מה שברור פחות הוא שגם אמן נאצי מוצהר כמו אמיל נולדה היה בין המוחרמים. נולדה היה פטריוט גרמני ונוצרי אדוק, אבל ציורי ישו הצלוב האקספרסיוניסטים שלו לא תאמו את האסתטיקה של השלטון, והוקעו כ"מנוונים". ליבו של נולדה נשבר. עד יומו האחרון הוא לא תפס למה הוא הוחרם על ידי המפלגה שכל כך העריץ. הוא לא הבין את מה שהיטלר וגבלס הבינו: אמנות פוליטית אינה בהכרח כזו שיש לה מסרים פוליטיים. אמנות שמסוגלת לשנות דפוסי חשיבה, לערער את מה שהיה לפניה ולעורר שאלות, היא רבת השפעה לפחות כמו סרט תעמולה. המקרה של נולדה הוכיח שאין קשר בין דיעותיו הפוליטיות של האמן לבין הפוליטיות של היצירה שלו. אפשר להיות אדם לא מוסרי וגם אמן מעולה. נולדה היה גזען, אבל לציורים שלו היתה רוח הומניסטית, חופשית ועצמאית, שחתרה תחת עקרונותיו.
תערוכת "אמנות מנוונת" היתה הפופולרית ביותר בגרמניה. שלושה מיליון איש ביקרו בה במשך ארבע שנים, בעיקר כדי לשמוח לאיד וללעוג ליצירות המודרניות שלא היו מובנות להם. מבין 16,000 היצירות שהוחרמו, 5,000 נשרפו על ידי גבלס כבר ב-1939, עוד 5,000 נעלמו במהלך המלחמה, ורק מעט שרדו. למרבה המזל, חלק קטן מהיצירות לא הושמד, כי היטלר וגבלס החליטו לנצל את הפוטנציאל הכלכלי שלהן. 237 ציורים ופסלים נמכרו במכירה פומבית במחירים מגוחכים, והשתמרו אצל אספנים ובמוזיאונים ברחבי העולם, בעיקר בארצות הברית. כך ניצלו אחדות מהיצירות החשובות של המאה העשרים.
יותר מחמישים שנה אחרי, ב-1992, ערך מוזיאון לוס אנג'לס תערוכה של יצירות האמנות ששרדו מהתערוכה המקורית. ביקרתי בתערוכה ההיא, אחת התערוכות העצובות שראיתי מימי. כל ציור שניצל והוצג שם היה עדות לאלפי הציורים האחרים שהושמדו, ולמיליוני בני האדם שהושמדו בעקבותיהם. "היכן ששורפים ספרים, ישרפו לבסוף גם בני אדם", כתב המשורר היינריך היינה במחזה, עוד ב-1821. מי היה מאמין שמשורר יוכל לחזות בדייקנות מצמררת כל כך את העתיד.
* הסרט "אמנות מנוונת" ישודר בערוץ 8 ביום שלישי ב-15:00
שידורים חוזרים ביום שישי ה-12.4 ב-13:30
וביום שבת ה-13.4 ב-7:30
במסגרת שידורי האונברסיטה הפתוחה
אריק אוכל ילדים
8.4.2002 / 9:20