ל-?Are You Passionate, האלבום ה-36 במספר של ניל יאנג, יש עטיפת קיטש שלא תיאמן. כזאת שמביאה לך את רוח ה-11 בספטמבר בהפוכה. על מצע של בד צבא מנומר מונחת תמונה קטנה ומקומטת של זוג אוהבים, בקצוות רשומים שם האמן ואלבומו, ומעל הכל זרוק ברישול ורד. בעעעע. כמה רפובליקאי מצדו. תאמינו לי, ממש מגעילים האמריקאים האלה, עם הלאומיות שלהם (זה נכון, ויאנג הוא עוד בכלל קנדי, מה שבטח שעושה אותו סוג של זוהיר בהלול, או אולי גליקריה).
הוא בן 56, וזהו האלבום ה-36 שלו. הוא השפיע על כל כך הרבה מוזיקאים, והוא עדיין מלך. הוא שם את כל האלבום הזה לשמיעה באתר שלו ברשת. יש דברים בו שלעולם לא ישתנו, והוא כל כמה שנים מחפש כיוון חדש להשתנות אליו. אלבום האולפן האחרון שלו היה Silver and Gold משנת 2000, שהציע פולק שורשי אקוסטי מושלם וחודרני, במסורת של Harvest ו-Harvest Moon. כמה חודשים מאוחר יותר באותה שנה הוא כבר לבש טי-שירט חדשה והוציא את Road Rock Vol 1, אלבום הופעה חיה מתודלק ועצבני.
הקטע באלבום החדש של יאנג הוא ההומאז' לסול של אמצע-סוף שנות השישים, סטייל אוטיס רדינג והחבר'ה. שלא במקרה, להקת הליווי שלו היא שריד מיתולוגי מהתקופה, ואני מדבר על Booker T and The Mgs, או לפחות על מה שנשאר ממנה (הקלידן בוקר טי. ג'ונס והבסיסט דונאלד "דאק" דאן, וגם סטיב פוטס, שמנגן עם ההרכב בשמונה השנים האחרונות, פלוס פרנק "פונצ'ו" סמפדרו מהקרייזי הורס, שהובא להשלים את העסק). אולי בשביל שלא יגידו שהוא פדופיל, יאנג מסתובב עם החבר'ה האלה כבר מאז שנות התשעים. למעשה, הלהקה הזאת גם מלווה את קרוסבי, סטילס, נאש ויאנג בסיבוב-איחוד ההופעות הנוכחי שלהם, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא סוחב אותה גם לאולפן.
זה מצחיק, כי ניל יאנג הוא לא בדיוק הבנאדם לשיר סול, הוא לא בדיוק בועז שרעבי, אבל הוא באמת מתכוון להעביר את רוח העניינים עם הקול הרועד שלו שמככב בכמה שירי מיד-טמפו חמודים שמגובים בגרובים עצלים, קולות רקע מצחיקים ומילים של אהבה. אפשר למצוא פה שיר אהבה יאנגי קלאסי ברוח השנים האחרונות כמו "Quit", לצד אוונגארד-משהו יאנגיש ב- "Mr. Disappointment" שמחליף את הפלצט בקול נמוך, צרוד וישיר, במה שנשמע כמו המשך ל-"Without Rings", הרצועה האחרונה מסילבר אנד גולד. בכל מקרה, ובלי שום קשר לכיוון המסוים של השיר, ההרגשה היא שכמו תמיד יאנג מסוגל לקחת בעיניים קשורות כל רצועה כאן ולפרוס אותה לג'מג'ום אקראי של 14 דקות על הבמה.
למי שמתגעגע, יש באלבום גם את "Going Home", שמתפקד, ובהצלחה מחוספסת, בתור השיר היחיד בו מתארחים הקרייזי הורס. אה, ולא דיברנו על Lets Roll, השיר של ה-11 בספטמבר, שמדבר על האקט ההירואי של נוסעי טיסה 93 שנאבקו עם חוטפיהם וגרמו למטוס להתרסק בשדה בפנסילבניה (ולא על הבית הלבן). שלא כמצופה מרפובליקאי מזדקן כמו יאנג, בכלל לא מדובר בשיר שמאלצי במיוחד. למעשה זהו ג'אם על גרוב די מגניב וסוחף, לא ה 11/9 הקונבנציונלי שלכם. די מצחיק.
אני חושב שזה אלבום מעולה, אבל חשבתי ככה עוד לפני ששמעתי את האלבום, כך שסביר להניח שיש פה סוג של בעיה. מצד אחד, מי שחזק בניל יאנג ילך על התקליט בכל מקרה, וסביר להניח שיהנה. מצד שני, אני (שאימצתי אותו לחלוטין כדמות סבאית בחיי) לא הייתי ממליץ בלב שלם על האלבום הזה למאזינים אקראיים של יאנג. יש כמה סיבובים קודמים שהם יותר מעניינים וחשובים, ואני גם יכול להבטיח שיהיו עוד בעתיד.
פעמיים ח"י
10.4.2002 / 10:34