קונצים

"עבודתי עוסקת בהתבוננות ובתפיסה. אני לא יודעת אם בימים אלה זה בכלל רלוונטי", אמרה בצניעות מירי סגל, אמנית וידיאו שקיבלה בשבוע שעבר את פרס גוטסדינר מטעם מוזיאון תל אביב (אני מקווה שציטטתי נכון את דבריה, שנאמרו באנגלית). צניעותה של סגל נוגעת ללב, אך לדעתי אינה מוצדקת: התבוננות ותפיסה תמיד היו ויהיו רלוונטים. זה הבסיס לחשיבה, זה הבסיס לאמנות. התבוננות ותפיסה יכולים לשנות את העולם.

מבחינה טכנית, תערוכת מיצבי הוידיאו של סגל במוזיאון תל אביב עשויה היטב ומוצגת בצורה מקצועית. המיצבים מוצגים בחלל חשוך ומבודד אקוסטית, מה שמוציא מהם את המיטב. מבחינה אסתטית ומטאפורית, זהו חלל שמנותק ממקום, מזמן ומשייכות גיאוגרפית. כמעט בכל עבודה יש גימיק ויזואלי או טכני, שמאחוריו רעיון פילוסופי קטן: פרדוקס או תעתוע אופטי שמפעיל את החשיבה דרך החושים. סגל למדה מתמטיקה לפני שהתחילה לעסוק באמנות (עובדה שגורמת לי להעריץ אותה מראש). אולי זה שקוף ונדוש לומר את זה, אבל משהו במשחקיות של העבודות מזכיר מעט שעשועי חשיבה מתמטיים. כבר דובר על המתמטיות של המוזיקה: גם אמנות וידיאו היא סוג של מוזיקה ויזואלית, שעובדת על החושים תוך שימוש בצורות ובמקצבים. זה בולט במיוחד בעבודות וידיאו מופשטות (שאמני הקולנוע האוונגארדי של שנות העשרים והשלושים סללו את הדרך לקיומן), למרות שגם כל יצירת קולנוע נראטיבית מתבססת על העיקרון המוזיקלי, בעריכה.

סגל יוצרת במסורת מיצבי הוידיאו הפיסוליים, שמשלבים וידיאו ואובייקטים. יש שם, למשל, מאוורר עומד, שעל להביו המסתובבים במהירות מוקרן וידיאו של עץ שענפיו מתבדרים ברוח. רוח מוחשית מול דימוי של רוח. חומר נע, שנראה כמשטח יציב. חומר אטום, שמאפשר שקיפות (האור שחודר בין להבי המאוורר מוטל גם על הקיר שמאחוריו). משחק בין רוח לחומר, אור וצל, דימוי ועצם. יש בדימוי המדיטטיבי של העץ ובתחושת הרוח על הפנים משהו בסיסי ומרגש, ויחד עם זאת גם מלאכותי ומנוכר.

עובדה מעניינת היא שרעיון ויזואלי יכול לחזור אצל אמנים שונים בתקופות שונות ובמקומות שונים. על פי העבודות, קשה לנחש שמדובר באמנית ישראלית. גם רוח התקופה מעט מעורפלת (אפשר היה לשייך אותן גם לסוף שנות השמונים או לשנות התשעים). אמנית ספרדיה בשם סטלה וסיאנה יצרה אובייקט שדומה בדיוק מפליא לאובייקט הלשון של סגל (לשון ורודה מסיליקון על זרוע מתכת). אמן גרמני בשם ריק שוץ יצר פעם מיצב ובו כוס יין, וברקע סאונד של אצבע המסובבת על הכוס ומוציאה ממנה צליל - גם הוא דומה מאוד למיצב של סגל. כמעט בטוח שהאמנים לא העתיקו ולא הושפעו אלה מאלה, אבל המחשבה האנושית דומה, וזה בולט במיוחד בגימיקים ובפטנטים. גם את הטלפון המציאו שני ממציאים במקביל, אבל רק אחד מהם, אלכסנדר גראהם בל, רשם את הפטנט ראשון ונכנס להיסטוריה.

אולי זו הסיבה שהוידיאו שנגע ללבי יותר מכולם הוא דווקא "לפסוס", וידיאו נראטיבי ואישי יותר, שיש בו אינטימיות עדינה, התבוננות פנימית ואווירה של חלום. כמו בחלום, הנראטיב של "לפסוס" מקוטע וסתום: דמויות נשיות מתחלפות אלה באלה, יש סמלים מזמיני פענוח כמו רכבת או נעליים, ופערים שמצריכים גישור. המשמעות נמצאת בפערים, במה שלא נראה. "לפסוס" מצריך זמן וריכוז, ורק אדם אחד יכול לראות אותו בכל פעם. סגל בדקה בסטטיסטיקות וגילתה שהמבקר הממוצע במוזיאון מבלה בין 30 ל-60 שניות מול עבודת אמנות. אין ספק שכאן המבקר יצטרך להתאמץ קצת, אבל כשמתאמצים בשביל משהו מעריכים אותו אחרת. כמו "מלהולנד דרייב", גם את "לפסוס" מומלץ לראות פעמיים.

אהבתי את "לפסוס" כי הוא קרוב ברוחו לעבודה מרגשת קודמת של סגל, בה היא רוקדת עם עצמה. התערוכה הנוכחית עשויה היטב מכל בחינה, אולם לטעמי, יש בה משהו מעט קריר ומרוחק. זה לא היה מפריע לי אלמלא הרגשתי שמאחורי החידות ומשחקי ההתבוננות השכלתניים יש עולם עמוק עוד יותר, שרובו טרם נחשף. כדאי לראות, ומסקרן לחכות לתערוכה הבאה.