עשור שנים בדיוק לאחר גיחתה הנחשונית לאוויר העולם של "דולי סיטי", לבטח אחת מחמש היצירות הספרותיות הבולטות והחשובות ביותר שהותירה אחריה העברית של שנות התשעים, נדמה כי גם את אורלי קסטל-בלום - לבטח הסופרת והטרנד התרבותי המשמעותיים ביותר בגל החדש של הגל החדש בספרות העברית ניתן למסגר בתוך "קיצור דברי ימי", כלומר לנסח התחלה, אמצע ואף תחילתו של סוף, ובעצם למצוא סדר גם בכאוס המאוד פרטי וייחודי של קסטל-בלום, שהפך לעולם הבדיוני המועדף על-ידי רבים מקוראי ספרות המקור בישראל.
קסטל-בלום משתייכת לגרעין הספרותי שנבט לקראת סוף שנות השמונים והגיע לשיא פריחתו במחצית שנות התשעים. אלו היו ימים בהם נמדדה בישראל התרגשות שיא מהאופציה הסיפורית של כותבים חדשים מאותן סיבות תרבותיות-אופנתיות-פוליטיות שכבר דובר וסופר בהן עד כדי שחיקת פיות. כוחות רעננים רבים היו מגולמים באוונגארד הספרותי הפורץ, אולם גם הוא לא יכול היה לעוצמת החיבוק הקפיטליסטי שהופך גם מרדנות למטבע עובר לסוחר. מרגע זה ואילך קסטל-בלום אמנם מצליחה להתברג כחשובה מבין כולם, אבל היא זו שתתגבש כמותג המושלם. בשנת 98' היא תאשש את מיתוגה המוחלט בספר שמיני. היא תקרא לו "הספר החדש של אורלי קסטל-בלום". לזכותה ייאמר שמודעות היתה תמיד הצד החזק שלה.
"חלקים אנושיים", ספרה החדש מבית הוצאת כנרת, הוא כותרה העשירי במניין והראשון ללא מגע ידו של העורך חיים פסח. קדם לו "רדיקלים חופשיים" מלפני שנתיים, קובץ סיפורים שמבט-על יזהה אותו כמסמן את ראשית דעיכתה. משהו שם כבר לא עבד. השוק הגיע לסף רוויה והוצף. מבחינה ספרותית גרידא הפטנט הקסטל-בלומי של עיבוד המציאות לחוויה ספק פרודית עולצת ספק פטישיסטית מדכאת מיצה את עצמו. בשנת 2000 כבר לא היתה בו משום בשורה, והחומרים שמהם רקחה את הספרות שלה נתדלדלו. ניכר שקסטל-בלום הבינה כי נקלעה אל סמטה צדדית חשוכה, וברומן החדש שלה, על אף שלא בהצלחה, היא מבקשת לשוב אל מתחת לאור השמש ובוחרת בדרך חדשה. כאמור, מודעות היתה תמיד הצד החזק שלה.
ביחס לרזומה היצירתי של קסטל-בלום, "חלקים אנושיים" הוא מה שנקרא רומן רומן. הוא מתרחש בתקופה הכי מוגדרת שניתן להעלות על הדעת, קרי ימים אלה של טרור פלסטיני גואה ומבצעי "רוק דה קסבה" צה"ליים, מופיעות בו שש דמויות בשר ודם טיפוסיות לגמרי לכאן ולעכשיו שנעות, לרוב במקביל ולעתים יחדיו, בתוך סיטואציות מוכרות של אורבניות ישראלית מודל 2002 בעידן של תקשורת המונים וכו' וכו' וכו', והוא בוחן את מאבקו של היחיד על שימור עצמיותו תחת מכבש הלחצים של המקום הזה. בקיצור, רומן רומן.
אפשר שעוד שנים רבות תימשך ההתפלספות האקדמית האם היא כותבת בשמו של הפוסט-מודרניזם או שמא דווקא מתוך פחד מעולם חסר נראטיבים, אבל באם ישאל הקורא ההדיוט מהו מקור כוחה האמיתי של הקסטל-בלום, הוא ידבר על שפת הלשון שמכווננת לתדר הנכון, על חשיפת האבסורד שבריטואלים המקומיים, על ההגחכה וההקצנה המבריקות של הלך הרוח הישראלי, וידגיש שהנוירוטיות של האמא'לה פשוט משמיעה את קולם של רבים וטובים. כל אלה נעדרים בספרה זה, ומה שמחליף אותם הוא גירסה חיוורת להישגי העבר.
הסיבה נעוצה בכך שבאופן תמוה למדי לקחה על עצמה קסטל-בלום משימה בלתי אפשרית שממש צועקת את מידת בלתי-אפשריותה. לך תקצין את מה שכבר מוקצן. לך תגחיך את מה שכבר מגוחך. לך תספר סיפור שלם מהחיים המבוסס על המובן מאליו. נו באמת. אנחנו אמנם מסוגרים בבתים אבל יש לנו טלוויזיה ואנחנו קוראים באינטרנט ביקורות טלוויזיה. אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים. אין שום חידוש בעובדה שהמסך הקטן מייצר כוכבים ומפיל אותם ביום שלאחר מכן. אין שום הברקה בלהסביר את מדיניות שידורי הרדיו על פי קטגוריות של מניין הרוגים. נהיר לכל שישראל היא כר פורה מעין כמותו לעלייתם של מיסטיקנים. כאלה ועוד מהווים נתונים ידועים במשוואת האקסיומה הישראלית, ובחשיפתם בספר אין משום הישג.
ומה לגבי האמנות הסיפורית עצמה? לא יעזור בג"צ, קסטל-בלום היא סופרת שהיא במיטבה כשהיא כותבת בגוף ראשון, לא כמספרת יודעת כל. מקור המשיכה של הפרוזה שלה לטוב ולרע מתמצה ביכולתה לדבר את הטרנד. לחיות אותו בשביל לכתוב עליו. מוזר, מוזר מאוד מה שקרה לקסטל-בלום ב"חלקים אנושיים". לא רק תימת המקריות שפועמת בטקסט היא מה זה כאילו פאסה, אפילו קיצור הביוגרפיה שמופיע בדש הספר מריח כמו קטע מגניב נוסח שינקין 94'. קצת קשה לומר את זה, אבל נדמה שעטה יבשה. היא אומרת שכל שהיא עושה בימים אלה זה לשמוע גל"צ. שיהיה לה לבריאות, אבל שתדע שסך כל הממצאים מוליכים לתחושה ממשית שמודעות כבר אינה הצד החזק שלה.
הספר המשעמם של אורלי קסטל בלום
11.4.2002 / 9:53