נוד רטוב

מילא ספרי הילדים שלה, שירי הרחוב ויומני האיך למצוא חבר חתיך ואיך להתחיל דיאטה כבר מגיל 6, מילא ספרי העצות בגרוש להורים וכל שאר ספרי המתנה שלה. לגבי כל אלה אני יכולה להבין, איכשהו, איך מישהו מעז לקרוא או לפחות לקנות. אבל רומנים ממש? למבוגרים? ועוד כאלה שהופכים לרבי מכר כבר מהשבוע הראשון? למה? מי? הכיצד?

לתומי חשבתי שסוד קסמו של רב המכר טמון לא מעט גם בעלילה עצמה - כזו שמספקת ריגוש מהיר, מתח ואקשן זול, תככים, מזימות והשתוללות יצרים. ב"רומן אמיתי" (הוצאת ידיעות אחרונות), ספרה האחרון של סמדר שיר, אין אף אחת מהאיכויות האלה. גיבורת הספר, מאיה, היא איזו יאפית נשואה + ילדים, שמנהלת רומן עם גבר ממוצא ערבי (חשוב לשים לב שהמאהב הוא "ממוצא ערבי" ולא ערבי ממש. סמדרי שלנו לא רוצה להפסיד את קהל קוראיה מהצלע הימנית ולכן הערבי שלה הוא פרא אציל, ערבי מתורבת - הוא חי בלונדון והוא מומחה לאמנות מערבית - הוא לא ברברי כמו הערבים שלנו). מהרומן הזה נולד לה איזה ילד, ובעלה לא יודע שזה לא הבן שלו, ואחר כך הילד צריך השתלת כלייה והיא מתלבטת אם לספר לבעלה על הרומן... ועוד כמה שטויות, הרבה לא קורה שם.

עם כל שנות הניסיון שלה בכתיבה לא הצליחה הכותבת להפנים דבר וחצי דבר בכל הקשור לבניית דמויות. הדמויות שלה יותר מפלקטיות - הן לא קיימות. התחושה הכללית היא שסמדר שיר כותבת כמו שאנשים אחרים מפליצים - בזמן שטיפת כלים או כל פעולה אחרת, כלאחר יד, בשטף ובלי לבדוק לרגע את מה שעשתה או לקחת אחריות על התוצאות. והתוצאה: איטית, מייגעת, שטוחה לחלוטין, משעממת עד כדי פלצות, מטומטמת וקלישאתית עד כדי בחילה.

המסקנה שלי, אם כך, היא שהצלחת רב מכר לא תלויה בתוכן. מה, אם כן, משותף לרבי מכר רבים מלבד התוכן? עיצוב העטיפה, כמובן. ואלה הקריטריונים:
1. שם הספר צריך להיות מודפס בגדול על שער הספר באותיות מנופחות וזרחניות.
2. התמונה על הכריכה (הרכה) חייבת להיות של רגל/רגליים של אשה בעקבים גבוהים וגרבוני רשת (לא צריך להיות לזה שום קשר לתוכן - זה תעלול פרסום הפונה לקהל פטישיסטי).
3. תמונתו של המחבר, הסלבריטאי כמובן, חייבת להתנוסס על גב הספר כשהוא מאופר היטב (בדרך כלל גם מציין השער האחורי את הספר כ"רב מכר" עוד לפני שזה בכלל יצא לחנויות).

מילאתם אחר 3 התנאים האלה - יש לכם להיט! בפנים אתם יכולים לעשות ככל העולה על רוחכם: להעתיק יצירות מופת קשות לקריאה, לערוך רשימת מצאי בשדה הבור, או כאמור, להפליץ.

חוצפתה של שיר מגיעה לשיאה כאשר היא מרשה לגיבורתה להתלונן יותר מפעם אחת על כך שעולמם התרבותי של ילדיה מורכב מצפייה בסדרה "לגעת באושר". כן כן - כך כותבת אותה אשה שהביאה לעולם את אותם אלפי ספרים שהביאו להשחתה מוסרית של כל ילדי ישראל ולאחרונה החלה גם בהשחתת נפשם של המבוגרים. אני באופן אישי הייתי מוכנה "לגעת באושר" במשך כל חיי ורק לא לקרוא שוב את "רומן אמיתי".