שתי תוכניות אל תוך עונתו השנייה של המגזין הטלוויזיוני "המוסף", והקושי להכריע את דינו באופן נחרץ עדיין שריר קיים. ראשיתה של הדילמה בהתפכחות מאשליה ובהבנה כי ל"המוסף" עורך בפועל, ולא רון מיברג שמו, כפי שהיה עלול הצופה התם לשגות לו הציץ בחטף בעיתוני "מעריב", שקידמו בברכה רבה את חזרתם של המגזין ונותן הטון המרכזי בו. לבעל הבית הרשמי קוראים מיקי רוזנטל, אולם נוכחותו ויד העורך שלו אינן מורגשות, לא בתוכנית כולה ולא בטריטוריה הקבועה שהוא מקצה למיברג בתוכה. העונה נחנכה בפרק מהודק בן 45 דקות ואתמול גלשה התוכנית לשעה עגולה וארכנית. זו החלטה של עורך.
"המוסף" הוא בעצם רצף קולאז'י של אייטמים, שפועל תחת כותרת מאתגרת של דוקומנטציה בעלת שיק אמנותי. בניגוד למוספים של עיתוני סוף השבוע או לכתבות של אולפני השבת בטלוויזיה, אין הוא מטפל בנושאים מתוך קלחת האקטואליה, אלא מרחיק לכת אל שוליה, בהנחה ששם מצויה האמת הקיומית. מכאן שבתוכנית לא ידובב לעולם עמוס עוז לרגל צאת ספרו החדש, אלא יתועד על ידי ארי פולמן יום בחייהם של ניצן רימון רוקיסט שהחל בכתיבת שירי פיגועים ושלל חבריו. על אותו משקל לא תסוקר עבודתו של פרופ' יהודה היס מהמכון הפתולוגי באבו-כביר - האייטם המרתק של התקופה האחרונה - אלא נצפה במיברג ורונאל פישר, קרי "המבקרים", בודקים מה נעשה מאחורי השלט המסתורי "מכון ויצמן". בשני המקרים, על אף רגעים יפים אצל פולמן, התברר כי הנחת העבודה של רוזנטל שגויה. גם למדענים וגם לבטלנים לא היה שום דבר מעניין לומר לאומה.
לגבי מיברג ופישר כנראה שנאמר כבר הכל. גם אם נדמה היה בכתבה ששודרה בשבוע שעבר שעסקה בילדון חוזליטו, כי למדו השניים לשלוט במידת מה בדחפם העז לאקסהיביציוניזם נפשי ואיפשרו מקום גם למושאי סיקורם, חזרו אתמול השניים לסורם. בעוד פישר מרבה להשתטות כילד קטן שעושים עליו סרט, גיבורו המבוגר מיברג עוטה דרך קבע ארשת פנים מהורהרת כשל סידהרתא. ככלל, הכתבות שלהם מבוימות כאפיזודה מתוך מערבון, עתירות תקריבים על פניהם, על שילוב ידיהם, על מבטם הנוגה אחד בשני. בהתעלמם באופן בוטה וחצוף מהמקום הרם בו הם מדורגים בחברה הישראלית, סיגלו לעצמם דפוס של דיאלוג רווי כאב בין זוג גברים מיוסרים, המהווה את נקודת המוצא האינטלקטואלית ליציאתם לשטח. כך שעולה חשד כי כוונתם בקוראם לעצמם "המבקרים" אינה לחובתם לומר דבר מה בעל ערך, כי אם לזכותם הלגיטימית לבקר בכל מקום ופינה בארץ ישראל.
היומן הדוקומנטרי הוא פינה קבועה נוספת שמתקשה להרשים, כמו גם החלקים האמנותיים במפגיע כדוגמת ריקוד מחול ברחוב שוקק אדם, או הקראת סיפור מפי שלמה בראבא ביושבו במונית נוסעת. אלה חומרים דלוחים ברוח אנכרוניסטית בהתייחס לחופש הביטוי שנדמה כי "המוסף" מעוניין להעניק ליוצריו. ואם באנכרוניזם בריבוע עסקינן, בשבוע שעבר רואיין שולץ לכתבה על זיונים בשירותים ציבוריים. כלומר, שוב רואיין שולץ ושוב לכתבה על זיונים בשירותים ציבוריים. בדיוק כמו כן לראיין את עמוס עוז לרגל צאת ספרו החדש. כל דור והמיתוסים שלו.
נקודת אור ניתן למצוא בשרשרת חוליות של קטעי קישור בין האייטמים המשוחקים על ידי אורלי זילברשץ-בנאי על-פי טקסטים מקוריים של יוסף אל-דרור ובמסורת הבימוי הג'ו אל-דרורי. גם באגף מרענן זה נרשם חוסר אחידות במבריקותה של האנטי-פואנטה, אולם מדובר בכותב שחזרתו לתודעה הציבורית היא תמיד מהלך מבורך ובמפגש יוצר-שחקנית שנראה כמובן מאליו. עם אל-דרור ביד יש לרוזנטל חוט שדרה איתן שכדאי היה לחבר לו איברים אחרים. לעת הזו מגלה תצלום הרנטגן של "המוסף" גוף בריא בעל גפיים מסורטנות.
* "המוסף" משודרת בערוץ 8 בשבת ב-12:30, ובשידור חוזר ב-21:30
חוזליטו והחמור
14.4.2002 / 10:29