אני לא שומע צחוקים

"השער האחורי" של עיתון "העיר" היה מאז ומתמיד לא רק שכיית החמדה הכי מאמי בעיתון, אלא גם שטח תקשורתי פתוח, ממלכה קסומה של השראה ומקוריות, מעוף ויצירתיות, אסקופה הסובלת כמעט הכל, במסווה של טקסט סאטירי, סמי בלשני, רבע פילוסופי ושתי חמישיות קומי, מזורזף בטראגיות אירונית ובאצבע נוקבת אל פניו של הקורא – "אלו הם פניך. זו לשונך. זו ארצך. זה המופשט שאינך מסוגל ליצוק למשמעות". והכל באדיבות בית היוצר של עוזי וייל, שגם אם לא אחת חטא בטרחנות ובהיצמדות לפואנטות לעוסות, הצליח (כמעט) תמיד להשית על "השער האחורי" את הסופר נובה הלשונית שלו.

והנה נפל סכסוך בין ההוא לההם על רקע זה או אחר, ועוזי הוצא מההרכב לטובת גפי, כלומר גפי אמיר, כלומר עיתונאית (וסופרת) שיש המחשיבים לאחת שמבינה איזה עניין או שניים בשנינות ובאירוניה מהופכת על ראשה. "השער האחורי" הפך להיות מבצרה של הגפנה, ותאנתה סולקה במהלך – שעבר ללא כל מחאה – מן העמוד האחרון הנחשק אל גבו, כלומר הבפנוכו של השער האחורי האמיתי, ועוד לטובת דודו והברווזים.

הצטרפו העובדות אחת לאחת: התפוטרותו של עוזי ובעיטתו של ה"שער" פנימה לא בישרו טובות. אולם היתה לנו עדנה – מינויה של גפנה, שלא אחת הפליאה בתיאור נשכני ומחופף חן של הווי השרלילה לבית פוסטמה המיועדת להיות פרחה או סתם שרמוטה במסווה של מנויה ל"קאמרי" בסדרת הרשימות "שיחת העיר", שהיתה ממתק. אולם מקץ גליונות החסד, מסתמן כי "השער האחורי" גדול מכפי מידותיה של הגפי וכי זה אינו זה, או ליתר דיוק, לא לכך התכוון המשורר בדבריו, ואולי עדיף יותר שנקרא לילד בשמו – שיעמומון לא מאתגר שהפך לעמוד עלעול אגבי ותו לא.

ניתן היה לצפות ש"השער" יעבור טלטלה לא רק במישור הפרסונלי, אלא גם הקונספטואלי, אך לא כך היא: הנה הוא הכותר המתחכם, המהווה "תימה" ל"שער" השבועי ("אל תרצח אם אתה לא מוכרח – מתוך עשרת הדיברות האמיתיות, פירוט בפנים"), יצירת האמנות הקונספטואלית הנעוצה באמצע העמוד כקורקבן לא מבושל (רצועת צילום של חלון ותריס מוגפים של ליאור נייגר, בשם "מחסום") וכמובן לבו של "האחורי", ההתחכמויות המצוטטות, חלקן ספק מומצאות ספק לקוחות מאיזו קונקורדציית על של ציטוטים מתחכמים.

אך אם וייל הזניח את הציטטות לטובת יצירת דמויות בדיוניות (שלום טוקשה, אפרת צור האינפנט האינפנטילית, יגאל עמיר...), הרי אמיר, שניסתה כוחה ביצירת דמויות מתחכמות משלה (שרה טבעות) עשתה את המלאכה בחוסר חן בלתי אופייני, כמי שמצווה להידמות לאורגינל, ולהיות יותר אורגינלית ממנו. במקום אורגינל יצא איזה שכפול דהוי, מעין ניסוי גנטי שכשל, שיצר את האח התאום, המכוער, העילג ודל ההשראה של אחיו התאום. האורגינלי.

ואם ספיישל "האחורי", שהוקדש לאוסקר וכלל ציטטות של שועי הוליווד בדבר אוויליות הטקס, היה נסלח בשם צו השעה האינפנטילי, הרי שהשניים האחרונים, כולל זה של חמישי האחרון, הוא, איך לומר זאת בעדינות, גפי אמיר לא במיטבה, אולי בעצם, די פאקקט. "אני לא חושב שאטרח להתחתן שוב. פשוט אמצא אשה שאני לא סובל ואתן לה בית", מצוטט לואיס גריזרד, במשפט שנראה כמו מחווה למערכוני השוס של גדי יגיל. ובמקום אחר, "אושר אמיתי זה משפחה גדולה, אוהבת, דואגת, תומכת ומגובשת בעיר אחרת", מפי ג'ורג' בארנס והסיגר.

בעיות בזוגיות? מי אמר ולא קיבל כרטיס ביקור של עו"ד בני דון יחיא? רשימות מתוך יומניה של בריטני ספירס, מתוך "קרוסרודס" הספר ומתוך "חגיגה", "המחזה האחרון של הרולד פינטר", לצד שני שירים של מאיר גולדברג שתופסים הרבה יותר מדי מקום בהתחשב ברמתם (מי אמר מארק סטרנד ולא קיבל תרגומים מוקדמים בלעדיים של ריימונד קארבר?), ולקינוח איזה "עם כל הכבוד, אנחנו היינו הרבה לפני דיץ". על החתום "דץ ודצה". וואלה? קטעים, קטעים עם "השער האחורי". רק חבל שאף אחד לא צוחק. או מקמט מצח. או משהו. לא חשוב מה. העיקר לא האדישות המנומנמת הזאת.

* הבהרה: לאחר פרסום הכתבה הסתבר לנו כי את השער האחורי כותבים גפי אמיר וירון פריד לחלופין, שבוע זאת ושבוע זה. שי גולדן מבקש להבהיר כי אין במידע זה כדי לשנות את פניה העקרוניים של הביקורת, וכי הדברים האמורים כאן לגבי גפי חלים גם חלים על ירון פריד: כך או כך, אף אחד לא צוחק.