98 איי.קיו (ביום טוב)

לא סקרנות גרידא הובילה את עורכי האתר לעשות שימוש בסקר המתחלף כדי לבדוק את נטייתם הפוליטית של הגולשים באתר, ימין אם שמאל. אמו של הרעיון היא התחושה הקשה לטאטוא כי רוב גדול מהגולשים באתרנו – ובכלל – הם ימנים. וגרוע מכך, מתלהמים. וגרוע מכך, לא מבינים על מה כל המהומה.

ניחא, תאמרו, חופש הדיבור, החופש להחזיק בדעות מגוונות וכו', ואחזיק אחריכם: אחלה! אולם הטרנד האלים המהלך אימים על המעיינים בתגובות, שאינם מצדה "הנכון" של המפה בימים אלו, הוא שמשבית את חגיגת פלורליזם הדעות שכמעט ופצחנו בה. שהרי הדעת (והעין הבלתי מזוינת) היא הנותנת כי מרבית המגיבים מעברו הימני של הכביש הפוליטי עושים זאת כמי ששליחות משיחית מונחת על כתפיהם. כמי שנרתם למערך ההסברה הישראלי – הכושל – כך אותו מגיב אחד מני רבים, אשר כל בדל ידיעה או ניסוח שעולה ממנו ריח מנוגד להשקפת עולמו, מיד מקפיץ אותו מתוך השוחה, ממטיר צרורות אלימים להתפקע, ניבולי פה, נאצות, ערעור לגיטימיות הכותב ועורכיו, והנפוצה מכל – האשמה של שיתוף פעולה עם האויב.

והעניין קל לאישוש: גישוש אקראי בכל אחת מהכתבות, הידיעות והרשימות המתפרסמות באתר, תוכיח לגולש ההדיוט כי מגזר המגיבים נשלט באופן טוטאלי – כמעט אמרתי טוטליטרי – על ידי אחינו מהימין הפוליטי. אפשר שמדובר בקומץ ששם לו, כחלק בלתי נפרד מהמאבק, להעמיד מצג כאילו "העם" – אותו גוש סתום כיוון ומבולבל, המולך לאחרונה באפו – נוטה אחר כיוון זה, ה"דרך" שלהם. אפשר שמדובר בעשרים מגיבים סדרתיים התוקפים גלים-גלים בשמות בדויים ובניסוחים שובי לב בעילגותם, באופן ניסוחם הדל ובשטחיות אבחנתם. יכול מאוד להיות. אך גם אם אלה פני הדברים, הרושם כאילו "הרשת", כלומר "הציבור", כלומר "העם" (ויש להוסיף האותנטי) מצוי אצל מחנה אחד, נדמה לי פחות ממשקף נאמנה את המציאות, בעיקר בהסתמך על סקרים מייצגים יותר, מפולחים נכון מבחינה סטטיסטית המעידים כי יש קולות רבים (רבים מאוד) שאינם צועדים כעיוורים אחר עמוד האש של אפי איתם ודומיו. אולם קולם (כמעט) אינו נשמע.

ידם של אהובינו מהימין רמה וחזקה בכל סקר פוליטי אקראי (בעד חיסול ערפאת? מעל 60 אחוז. בעד סטירה בפרצופה של אמריקה? לא פחות מ-70 אחוז), בכל רשימה המבקשת להציג אלטרנטיבה לסיסמאות הריקות מתוכן ולמסך העשן המכסה על עינינו מפני האמת. כל מי שאינו מחזיק בדעתם הופך מיד לסוכן בשורות האויב, לשונא ישראל, לג'ובניק (כאילו החותמים על מכתב הסרבנים אינם הטובים בלוחמים), לאוכל בתחת (כאילו שדויד מלכנו היקר לא פזל לעבר גברברים בחייו), לבוגד, אימפוטנט, ראוי לגירוש, כליאה, מעשי סדום ושלל עינויים גופניים, והמהדרין מוסיפים – "חבל שלא נהרגת בפיגוע".

הניכוס השחצני של אהבת המולדת, של דאגה לשלום חיילינו, של אהבת האמת, של איזה ריאל פוליטיק (שרק ימים יוכיחו כמה היה הרסני) מגובב ראייה שאינו רואה אלא את צדקתו, ניכוס זה הוא אולי מאפיינו הבולט ביותר של הימני המתלהם ברשת. שהרי מי שמטיל ספק בהיגיון מאחורי החלטות ממשלת האיוולת ששמנו עלינו, לא יכול שיהיה אוהב ישראל. שהרי מי שמפקפק באמינות גרסאותיו של דובר צה"ל (שלא אחת נתפס באי דיוקים – בלשון המעטה) זוכה מיד למתקפה משולבת, משולחת רסן, לרוב בשגיאות כתיב, המגלגלת לפתחו לא פחות מסקס עם אנשי המודיעין המסכל של ג'יבריל רג'וב. כך גם כל מי שמהרהר בקול רם לגבי התכלית, התוחלת והכיוון אליו מוסטת ספינתנו השוקעת, מתקבצים סביבו המוני בית ישראל מהימין ובכל לשון אפשרית של קללה (לרוב ערבית…) מאחלים לו לילה של שפיכה מוקדמת עם 72 הבתולות.

בתמיהה מתמשכת אני מביט אל אחיי ורעיי בני ישראל ונפלא מתהומות השטנה, האלימות והתיעוב אליהם הם צוללים בעיניים פקוחות, כאילו זכר הימים והמעשים הללו לא יותיר כל עוון בבשרם ובנשמתם לימים לבוא. הם שאינם רואים כי פניהם כפני החברה המתכערת שאת נפשות כל יושביה הם מבקשים למסור בשם דרכם, שאינה דרכי ודרכם של רבים אחרים, המבכרים כעת את השתיקה על פני האומר ואת ההתבטלות על פני המעש. אולי לא עוד? אולי יקומו אנשים בישראל ויאמרו, "יש גם דרך אחרת". מכיוון שישנה. ועוד איך. ואם לא בכיכרות, אז לפחות ברשת.