די לכיבוש!

לכאורה יש בסיפור של אנטי פופ קונסורציום את כל המרכיבים שהופכים הרכב היפ הופ ניו יורקי לסוג של טום יורק – השלישייה הזאת (בינס, פריסט וסעיד) חתמה זה לא מכבר על חוזה הקלטות עם חברת "וורפ" (אפקס טווין, בלאק דוג ושאר נודניקים אבסטרקטים) ואפילו חיממה, למרבה האימה, את רדיוהד בסיבוב ההופעות האחרון שלהם. דבר שמוכיח שיש לנו כאן עסק עם חבר'ה שאוהבים "להתנסות", "לאתגר", "להתקדם" ו"להתפלצן", שזה בדיוק מה שראפרים בכלל לא אמורים להיות.


אבל כשאני נזכר בשיא ההערכה ב-“Tragic Epilogue”, אלבום הבכורה של אנטי פופ קונסורציום, שיצא לפני המעבר האירופאי שלהם, אני בכל זאת מזהה אצלם ניחוחות של כבוד עצמי – אנטי פופ קונסורציום הם בדיוק מה שההיפ הופ הסטנדרטי (והמעולה בפני עצמו) מעולם לא חשב שהוא יכול להיות. כל מה שקשור בהיפ הופ שלהם מתחיל ב-א': אידיאולוגי, אקפרימנטלי, אבסטרקטי ואינטיליגנטי. הקונסורציום האלה מפנים עורף לכל תגי הזיהוי של ההיפ הופ האמריקאי – הם לא Fאנקים וזה בכלל לא מעניין אותם, הם משוררי רחוב ששרים בזרם תודעה שקרוב הרבה יותר לג'ק קרואק מאשר ל"בייבי, המנוש שלך עושה לי סבבה על הגורמט", והם הרבה יותר קראפטוורק ושטוקהוזן מאשר ג'ורג' קלינטון וג'יי-זי.


עכשיו, כלפי כל האמור מעלה ניתן לטעון סדרת טענות פשוטה: אנטי פופ קונסורציום לא יודעים לרקוד, אין להם חוש קצב והם הומואים. אבל זה לא רציני – אנטי פופ קונסורציום הם בדיוק מה שההיפ הופ צריך כדי להתקדם לרוחב. לראיה: למרות שהם יכלו ליפול למלכודות אקספרימנטליות בהילוך אחורי שכל כך אופיינית ל"וורפ", לייבל שמעדיף בשנים האחרונות לשחזר חדשנויות שפג תוקפן, התקליט החדש שלהם, “Arrhythmia”, הוא דווקא כן (בניגוד ל"וורפ" – שהם דווקא ממש לא, למרות וינסנט גאלו).

“Arrhythmia” (זה שם לאלבום היפ הופ?) מייצג נכונה ונבונה את ההיפ הופ השמאלי – לצד קטעים של אלקטרוניקה מג'ונגלת והפקה מדויקת היורדת לפרטי פרטיה של הרב תנועתיות, יש כאן ראפ פרופסורים שלא היה מבייש שום גנגסטא, “Ping Pong” המסמפל משחק פינג פונג, “Mega” שהופך לאופרה גדולה מהחיים, ועוד כמה וכמה להיטים מעניינים המשלבים בין ניסיונות באלקטרוניקה לבין מלמולים של פואטיקה. אחרי “The Ends Against The Middle”, אי.פי הבכורה שלהם, שיצא ב"וורפ" לפני כמה חודשים, ובמיוחד אחרי “Arrhythmia”, אפשר לחתום על המעבר של אנטי פופ קונסורציום כראוי לחלוטין. ההיפ הופ האמריקאי הוא ברובו הרבה יותר מדי סגור מכדי לאמץ אל חיקו יוצרים שבאים לקעקע כמה מהמוטיבים המרכזיים שבו, אבל אירופה פתוחה לקבל את בני הכלאיים האלה. ואם אנטי פופ קונסורציום ימנעו מכל גלריית השטיקים היומרנית ורווית האסתטיקה החלולה המאפיינת את האנשים שאיתם הם מתחככים בימים אלו, אז הרווחנו אופק מוזיקלי חדש. לא פחות ולא יותר.