יותר שעיר מסופרמן

כל הקלפים היו נגדם. לא היה שום סיכוי שמעריצי סדרת הקומיקס יאהבו את גירסת המסך הרחב שלה, עם שחקן ראשי שהוא כוכב מחזות זמר אוסטרלי ושעיר. אבל למרות הכל, יוצרי הסרט "X-Men" הצליחו לכבוש את משבצת סרט הקיץ האולטימטיבי עם מותחן פעולה אינטליגנטי ואפקטיבי.
כמו "מאטריקס" לפניו, "X-Men" מתבלט בין ערימות של זבל שובר קופות בכך שהוא מעלה שאלות חשובות בקשר למציאות העכשווית בין סצינות האקשן בהילוך איטי. מתחת לאפקטים המרהיבים וההפקה הצבעונית מסתתר חזון אימים ריאליסטי למדי של אמריקה נאצית, שדוחה מקרבה כל צורה של שונות שמאיימת על הרוב האילם והנורמלי.
בניגוד לשאר עמיתיהם חובבי הספאנדקס הצבעוני, גיבורי העל המוטאנטים של חברת הקומיקס "מרוול" הם לא לוחמי צדק אמיצים, אלא מיעוט נרדף של חריגים בעלי יכולות מיוחדות, שעליהן הם די מתקשים להשתלט. כשסנטור צדקני מחליט להעביר חוק שיכריח אותם להזדהות ולהירשם כחריגים, הם נחלקים לקבוצות יריבות של תומכי מלחמה כוללת באנושות (להלן "הרעים") ומצדדי ברית מוטאנטית-אנושית שמושתתת על שלום בין גזעי.
לתוך המסגרת העלילתית הזאת מצליח הבמאי בריאן סינגר ("החשוד המיידי") לדחוף גם סיפור התבגרות מרגש על נערה שהורגת את כל מי שהיא נוגעת בו ומשולש אהבה מוטאנטי. אבל לנוכח החדירה הגוברת לפרטיות בעולם של מצלמות וידאו נסתרות ורישום פדופילים, יש משהו מאוד רלוונטי ברקע להתרחשויות האלו. עלייתם הצפויה של אל גור וליברמן לשלטון באמריקה עשויה בהחלט להיות מלווה בתחיקה לאיתור, סימון ועיקור כל מעריצי מרילין מנסון. בינתיים, בזמן שסופרמן נרקב בכסא גלגלים, יומם של החנונים
קרב ובא.