ג'נין בלוז

1. המילון. "עצמאות" - אי-תלות באחרים, עמידה ברשות עצמו (מילון ספיר). מדינת ישראל אינה עונה על ההגדרה. אם טרם הוקאה מדינת ישראל אל מחוץ לקהילה הבינלאומית זה רק הודות למעמדו הנישא ולקלף הווטו של הממשל האמריקאי, וכל עוד תמשיך להשתמש בגב שלו להקמת שכונות אטרקטיביות בנות שלושה קרוונים, ימשיך לעד משלם המסים האמריקאי לסבסד חלק מן האוויר הננשם בגבעתיים.

2. אריק שרון. מנהיג העם היהודי, שב ומסביר לאוזני כל כי "זהו מאבק של העם היהודי על קיומו בארץ-ישראל", ומשיב במילותיו את עמו אל הימים שלפני ההכרזה. שרון חי את התקופה כאילו היתה טרום תש"ח, ובמעשיו נדמה שהוא נהנה להחזיר את האזור אל הווית מאורעות תרפ"ט. גם בגימטריה תרפ"ט אינה נותנת 2002.

3. פרדוקס "התקווה". "התקווה" זוכה לקאמבק מפואר בתקופה האחרונה. ובעצם, רק המרכאות של "התקווה" הן שזוכות לקאמבק מפואר, המילה עצמה לא. אולם נדמה שאנשים שרים את המרכאות של התקווה מבלי להבין ש"התקווה" היא פרדוקס. קודם כל כי זה די מבאס לשיר את "התקווה". לרוב שרים את "התקווה" ברגעים שהדבר היחיד שלא חשים בהם הוא תקווה. חשוב מזאת, המשפט הכי משמעותי בהמנונה הלאומי של מדינת ישראל מדבר על רצון עתידי להיות עם חופשי בארצנו, ומכאן שכל השר את "התקווה" פוסל את רעיון חופשיותה העכשווי בעצם שירתו.

4. מגילת העצמאות. משטרת ישראל צלפה ב-13 ערבים אזרחי ישראל בדיוק רב יותר מזה שהיתה צולפת ב--13 יהודים אזרחי ישראל. מימוש מלא של מגילת העצמאות מחייב שיוויון וצדק חברתי ללא הבדל של דת גזע ולאום. אי-מימושה של מגילת העצמאות כמוהו כאי-מימושה של מדינה עצמאית כפי שהועידה לנו ברוב טובה הקהילה הבינלאומית, אז ב-47'.

5. האופק המדיני. סמליה, העומד בראשה ואף מדע הבלשנות מתנגדים נחרצות, אם כן, לרעיון עצמאותה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. מחיקתם של תווי ממלכתיות היא כמוות קליני של מדינה. אך גם מבעד לפורמליות לא ניבטת אלא אומה שאין לה כעת דבר מן המשותף פרט לישיבה סביב מדורת השבט של המלחמה. זה לא שאין אופק מדיני, כפי שנהוג לומר פה. אין אופק. יש מדינה?