קשה לתאר גיבור יותר מתאים ומעניין לסרט תיעודי מאשר ניק דרייק אמן הפולק-רוק האנגלי הרגיש, המיוסר ויפה התואר, מי שזכה לכינוי "הגאון הבריטי הנשכח" בזכות העובדה שהוציא שלושה אלבומים יפהפיים בעלי ניחוח נצחי בסוף שנות השישים/תחילת שנות השבעים, לא הגיע להצלחה הראויה בימי חייו והפך למיתוס רק שנים אחרי מותו הטראגי בגיל 26, אחרי שנטל מנת יתר של כדורים נגד דיכאון.
יחד עם זאת ניק דרייק הוא אחד האנשים שהכי קשה לעשות עליהם סרט דוקומנטרי בשל העובדה המתסכלת שבניגוד למקובל בז'אנר סרטי הרוק, את הסרט על דרייק לא ניתן יהיה למלא בצילומים מתוך הופעות, גיחות ל"טופ אוף דה פופס" או ראיונות ארכיוניים מערוצי טלוויזיה מקומיים. כי אין כלום. ככל שידוע, אי אפשר למצוא פוטג' של הופעות שלו, והוא נתן רק ראיון עיתונאי מסודר אחד בכל חייו. החומר המצולם היחידי ממנו ניתן לדלות פרטים על חייו המסתוריים של דרייק הוא סרט שמונה מילימטר ישן בו ניק התינוק רץ על חוף הים בבורמה - שם נולד בשנת 48' - ביחד עם אחותו, גבריאל, ושני הוריו. כל השאר טמון בזכרונותיהם של מקורביו המעטים (דרייק היה טיפוס מסוגר ולא רבים הכירו אותו היטב) ובמוזיקה שלו.
זה מעט מאוד חומר בשביל מי שבא לעשות סרט תיעודי, בייחוד לאור העובדה שהביוגרפיה המלאה של דרייק כבר נכתבה והערך המוסף היחידי שיכול להצדיק עשיית סרט עליו הוא חומר ויזואלי. עם זה נאלץ יורן ברקבנס, שהפיק את הסרט הזה במקור עבור הטלוויזיה ההולנדית, להתמודד. ואני מוכרחה לומר שהוא עשה זאת בגבורה, למרות היעדר כמעט מוחלט של חומר חדש (הסרט עמוס, למשל, בתמונות סטילס של דרייק שצולמו למטרות פרומו ומוכרות היטב לכל מי שמחזיק תקליט שלו בבית). למרות נתוני הפתיחה הבעייתיים, הצליח ברקבנס ליצור דוקומנט אפקטיבי מבלי לעמעם ולו במעט את הכאב הנוגע ללב שעצם הזכרת שמו של דרייק מעוררת בכל מי שאוהב את המוזיקה שלו.
לסרט קוראים "בעור חשוף" (A Skin Too Few) ציטוט של אחותו, הדוברת הראשית בסרט, שמנסה להסביר את אישיותו הפגיעה והרגישה של אחיה, שגרמנו לדיכאון הקשה שלו ובסופו של דבר לבליעת מנת היתר, שאף אחד עד היום לא יודע בוודאות אם היא היתה התאבדות מכוונת או טעות. מלבד אחותו מראיינים בסרט גם את האיש שהשיג לדרייק את חוזה ההקלטות הראשון שלו והיה אחראי במידה רבה על הצליל המיוחד שלו, ג'ו בויד - המפיק החשוב של סצינת הפולק-רוק הבריטית ולהקת Fairport Convention בראשה, אשר הפיק גם את פינק פלויד ומאוחר יותר את אר.אי.אם, ועוד כמה אנשים שהכירו אותו או הוקירו אותו (כמו פול וולר, שלאחרונה נדחף לאן שהוא רק יכול).
הסצינה החזקה ביותר מכל הראיונות הללו היא כאשר אחותו של דרייק משמיעה הקלטה של המוזיקה של אימם, מולי, שהיתה זמרת ומלחינה בעצמה. המוזיקה של אמו של דרייק, שמזכירה באופן מצמרר את המוזיקה של בנה, שמת הרבה שנים לפניה, נותנת הרבה יותר תובנה לגבי דמותו של דרייק מאשר דיבורי הבס-תופים של האנשים שעבדו איתו. אך לא על הראיונות הללו מתבסס הסרט, אלא בעיקר על יצירת אווירה, אותה משיג הבמאי על ידי אינספור שוטים מדכאים בצורה שלא תיאמן של החדר של דרייק בבית הוריו החדר בו הם גילו בוקר אחד את גופתו של הנוף של קיימברידג', שם למד באוניברסיטה, ובעיקר של נוף ילדותו הכפרי, המנותק והשקט בטנוורת' בארדן, צפונית לבירמינגהם, שם התמקמה משפחתו לאחר ששבה מבורמה בתחילת שנות החמישים.
למי שמכיר את סיפור חייו של דרייק, הסרט הזה לא מוסיף הרבה אינפורמציה, אבל כל אותם רגעים קטנים, בהם המצלמה מתמקדת בנוף חייו הרומנטי והנוגה של דרייק לצלילי Northern Sky או שיר אחר מהירושה המופלאה שדרייק השאיר אחריו, בהחלט מוסיפה לתחושה של היכרות קצת יותר אינטימית עם דמותו של דרייק, או לפחות עם המיתוס שלו.
הסרט "בעור חשוף" יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב בסינמטק ת"א
ביום חמישי (18 באפריל) ב-24:00, בשישי (19 באפריל) ב-23:30 ובשבת (20 באפריל) ב-22:00
ניק דרייק: "המצב על הפנים"
18.4.2002 / 9:54