הישראלי המכוער מאוד

המקומונים, כמו קבוצות נוער בכדורגל, נהגו לשמש בעבר חממה לטיפוח הדור החדש של פוחלצי התקשורת הקאנונית לעתיד לבוא. תחת עינם הפקוחה של עורכי מדורים רשלנים, עורכים לשוניים רדומים, עורכי תצלומים שיכורים ועורכי מסיבות סווינגרס צמח דור של כמו עיתונאים, מהירי חימה, קלים להתחרמן, ובעיקר מיועדים. מיועדים להיות דן מרגלית, מיועדים להיות מאיר שניצר, מיועדים להיות עיתונאים ומבקרים, לא כמו, אלא הדבר עצמו.

אולם מה שנתקבל לפני שני עשורים בחיוך של סלחנות, בפטרונות של "שכר לימוד" ובתירוץ שמדובר ב"בתי ספר מעולים לתקשורת", הפך בשנים האחרונות לאבן השואבת של תופעות שוליים על גבול הביזאר, בעלי טורים תמהוניים ומיקשה גדולה ולעוסה של קש וגבבה. הנה הוא "זמן תל-אביב" של "מעריב". ריכוז חסר צורה וקונספט של אוסף כותבים, מבקרים עם אג'נדה בתחום אחד, הדיוטות מוחלטות בתחום אחר – מה שכמובן לא מונע את הורדת כל הגירה שלהם לדפוס, שכן הנייר, כלומר, המקומון, סובל הכל.

הרשימה ארוכה ולכן נתעכב השבוע על בונבון מייצג, ארי שמאי, הלא הוא פלאש גורדון של הדעתנות מטעם עצמו, התגובה הנזעמת למערכת תוכנית הרדיו, ההשתתפות באירוע מיוחצן בתור מומחה בתחומים מתחלפים, שחקן משני בטור הרכילות וחבר של כבוד בשער 7, כמדומני, הלא הוא סיר הבשר של האדומים לדורותיהם.

שמאי הוא אחד מדובריה של תופעה על גבול הפטישיזם, של התמקמות בלב התודעה כאוהדה של קבוצת כדורגל. כמוהו כאריק איינשטיין, בן כספית, אלי ישראלי, עמנואל רוזן, מיקי חיימוביץ ואחרים, שהפכו את אהדתם לקבוצת הכדורגל למנוף אזכור באייטמים שוליים, כתירוץ להתבטא בתוכניות מלל, בראיונות פרה, במהלך ופוסט המשחק, על תקן של אוהדים, ולא סתם, כי אם "מפורסמים". אף פעם לא התחברתי לצד הזה באישיות של אף אחד מהנזכרים, אולם נדמה כי אם במקרה של כולם האהדה לקבוצת הכדורגל היא הלימון בצד הויסקי, במקרה של ארי שמאי, קשה להיזכר מי הקדים את מי, האוהד עם הלוק הנורדי, או איש התקשורת/עורך-דין/מגיש מוזיקה ים תיכונית?

על אותו תקן, יהיה אשר יהיה, מרשה לעצמו נציג בית שמאי בעיתונות העברית, משקיף מגזוזטרת מדור הספורט של אותו מקומון, להביא אל הנייר לא רק דעות בענייני ספורט, אלא גם הרהורים בנושאי משפט בינלאומי, פוליטיקה, סגירת חשבונות קיקיוניים, וסתם, כל מה שבא. הטור של סוף השבוע האחרון לש את עיסת המלל השמאית במספר תחומים. הראשון היה קצפו על יחסה של "התקשורת הסלקטיבית" לפרשיה של אלימות שאירעה במשחקה של קבוצתו האהודה. לא ניכנס לעניין, נביא משפט סיכום בשם אומרו: "ובפעם הבאה שדוקטור לעתיד ברזל כותב משהו על אוהדי בית"ר, כדאי שיבצע גילוי נאות ויספר לקוראיו שבמשך שנים נמנה על יושבי היציע המזרחי בטדי" (מדובר באאוטינג מכוער של עיתונאי ספורט ובחשיפת אהדתו לקבוצת בית"ר ירושלים, דבר האמור לפגוע באמינות כוונותיו ובטוהר ביקורתו, שלא לומר לרמוס את האתיקה העיתונאית שלו). ושמאי הצדק מטעם עצמו ממשיך, "ואם רסקין (ניב רסקין, עיתונאי ספורט אחר) לא ישתפר, נספר לכם איזו קבוצה הוא אוהד". נו, מה נאמר, עיתונות לשמה – אאוטינג משפיל, איום באאוטינג כדרך להזיז כתב אחר מדעותיו והכל תחת מטרייתו של כלי תקשורת אחר. אבל מי באמת מתעניין בביצה של עיתונאי הספורט. חכו-חכו, הולך לבוא קטע גדול.

בהתייחסו להתבטאותה של יפה ירקוני מהשבוע שעבר, תוקף הסלקטור שמאי תחת הכותרת "גזענות סלקטיבית" את אביהו מדינה שקשקש משהו בדבר "במזרח התיכון נהג בערבים כערבים". השמאי מבקר ואז מוסיף, "טוב, לתימנים מותר להיות גזענים. חטפנו להם ילדים לפני 50 שנה". זהו שמאי, בא לברך ויוצא מנבל פיו, בא להסב תשומת לב לעניין חשוב ודורס ברגל גסה כבודו ורגשותיו של ציבור שלם. ובאותה הזדמנות, מי זה "חטפנו"? אתה ומי עוד? לא חטפתי ילד של אף אחד. ואם הכוונה הייתה ל"אשכנזים", ל"ממסד" או לכל מי שאינו אוהד את הפועל ת"א בדרכו של שמאי, אני, ועוד כמעט שישה מיליון, לא שותפים. מצחין.

לסיום הוא מרמז לשרון ובן-אליעזר להסכית לטענות עורך דינו של מרואן ברגותי בדבר החסינות העומדת לאישים פוליטיים בפני העמדה לדין במדינה אחרת וכו', שמא הכדור יתגלגל יום אחד למגרשם, אך גם טענה מחוכמת זאת הוא מצליח לחרבש ולמסמס, רגע לפני שהוא מתפנה לעניין החשוב ביותר, עקיצה נוספת בכיוונו של אריק הניג, משהו בדבר הטור החדש שלו ובעיתון ומי כותב אותו בכלל? והכל במין ערב רב של תפל ואווילי, לצד נקודה ראויה למחשבה, ספורט לצד משפט בינלאומי וגזענות במסווה של ביקורת, או משהו, ובכתיבה מרושלת, נעדרת כל חן, עושר לשוני, ולרגע לא אירוניה עצמית. תכונה ששמאי אינו מסוגל לזהות גם אם תצמח לו על הכתפיים. וקצת פחות שנאה לכל מה שנושם ופועם ואינו ארי שמאי לא תזיק. יש הרבה בלונדינים בעולם.