צ'יקי הבוסני: "צ'יקי הישראלי הוא פלגיאט"

"שטח הפקר" זכה, בין השאר, בפרס הסרט הזר באוסקר ובפרס הסרט הזר בגלובוס הזהב, ובכך תפקד למעשה כמשבית השמחה של "אמלי" הצרפתי, עליו שמו כולם את הרובלים, ובמידה לא מועטה של צדק. ואכן "אמלי" הוא סרט משובב נפש ורוח ורובכם ודאי ראיתם אותו, אך הכתרתו של "שטח הפקר" הבוסני כסרט הזר של 2001 מוצדקת ביותר.

זהו סרטו העלילתי הראשון של דניס טנוביץ' הבוסני. הוא מתרחש בעיצומה של הלחימה בבוסניה ב-1993, ומתאר מערכת יחסים בין שני חיילים, צ'יקי הבוסני ונינו הסרבי, שנתקעים זה עם זה בשוחה בלב שטח ההפקר, בין שתי החזיתות. שניהם פצועים ועוינים, לשניהם אין מוצא מעסק הביש הזה, ולשניהם אין גם עניין של ממש להרוג אחד את השני בתנאים האלה, למרות הרובה שמחליף ידיים, משחקי הדומיננטיות והתחמושת הגדולה של השנאה מהבית.

זה לא חדש, לבנות סרט שמשתמש באבסורד הנגיש הזה, בכללי המשחק האלה. עשו את זה גם פה, ובהצלחה, עם "אוונטי פופולו" ו"גמר גביע". ובכל זאת, "שטח הפקר" מרענן בגישה המעט יותר מפוכחת שלו. כשהוא מדלג מעל הקלישאות, הוא מתגלה כסאטירה פוליטית באמת מבריקה, כזאת שמשלבת כאב בלתי נמנע עם הנאת צפייה משוחררת, שאולי יש מי שיחשוב שהיא מגונה בהקשר הזה.

בסופו של דבר מדובר פשוט בקולנוע מעולה, כזה ששם בכיס הקטן את הפורנוגרפיה המתחסדת של כל ה"להצה"יל את טוראי ריאן" למיניהם. וגם אם לאורך כל הסרט חשתי כי התסריט המשכנע של טנוביץ', פרס התסריט הטוב בפסטיבל קאן, בעצם לא יודע שהוא נועד להיות מחזה – הבימוי, הצילום והמשחק השלימו את המלאכה ויצרו סרט מופת. אוצו.