העולם שיוצרת שריל בנארד ב"להדליק את הבנות" (הוצאת חרגול) הוא כמעט אוטופיה לבנות המין השני. הנשים כאן שולטות לחלוטין, והגברים נשלחים לחינוך מחדש הכולל שלבים ארוכים ומתישים של היפטרות משרידי מצ'ואיזם. ז'אנר האוטפיה - שמקורו ב"מדינה" לאפלטון, עובר דרך "אוטופיה" של תומס מור מהמאה ה-16, דרך הדיסטופיות הפסימיות יותר של המאה ה-20 ("1984" של אורוול, "עולם חדש מופלא" של האקסלי) - מגיע אלינו, למאה ה-21 , יחד עם בנארד, כשהוא שבור ומבולבל יותר ולא שבוי בקונספציה של אופטימיזם (אוטופיה) או לחלופין פסימיזם מוחלט (דיסטופיה).
החיבור בין אוטופיה למגדר הוא כמעט מובן מאליו, כעונה על השאלה השנייה הכי מסקרנת מאז שחר האנושות: מה היה קורה אם נשים היו שולטות בעולם? (השאלה הראשונה היא כמובן: מה היא לעזאזל אשה?). הראשונה שעשתה את החיבור הזה, למיטב ידיעתי, היתה שרלוטה פרקינס גילמן, מאמהות המהפכה הפמיניסטית בארצות הברית, שכתבה את הספר "הרלנד" ("הארץ שלה") בשנת 1915, שמתאר גזע נשים צמחוניות וחביבות להפליא שהצליחו להתרבות ללא מתת הזרע וחיות בארץ סודית, ללא גברים.
גם העולם של בנארד הוא אוטופי לכאורה, בעיקר עבור הנשים - הרחובות נקיים מפשע ומזיהום אוויר, לא צריך צבא כי אין מלחמות, אף אחד לא אוכל בשר, הבחורים תמיד מתנהגים יפה, ואם לא הם נשלחים לבידוד באזור שש המסוגר.
האג'נדה תחת המשטר החדש מתנועעת בין סוגים שונים של פמיניזם, שקצותיו הם מצד אחד הפמיניזם האסנציאלי-הניו אייג'י של האנרגיות, צ'אקרות, מדיטציות, אבנים ותה צמחים; ומן הקצה השני הפמיניזם הרדיקלי שמגיע עד כדי שוביניזם הפוך, שבו קנאת הפין הופכת לקנאת רחם, "בלאדי מרי" הופך ל"בלאדי הנרי", ורשת המסעדות האמריקאית המצליחה "הוטרס" (ציצים) הופכת, בפארודיה נפלאה על יחסי הכוחות הנוכחיים, לרשת המסעדות "ביצים", שבה מלצרים בטייץ צמוד במיוחד משרתים לקוחות חרמניות.
גיבורת הספר, ליסה, מתבקשת, במסגרת עבודתה במחלקת החלומות, לעצב פנטזיות מיניות עבור הנשים בעולם החדש. להדליק את הבנות בצורה הולמת מגדרית ולא סאדו-מזוכיסטית כמו זו שהיא מוצאת בספריהם של סאד, ריאז' ורומנים רומנטיים זולים שאותם היא חוקרת. ליסה מבינה שלא קל למצוא פנטזיות שאינן כוללות יחסי כוחות ושכשהכל שקט ונפלא כל כך - הסקס מתחיל לשעמם. כך גם מרגישים אנשי המחתרת של העולם החדש הזה, שבפגישות הסודיות שלהם הנשים לומדות להתאפר והגברים לומדים לשחק כדורסל ולאמר: "החתיכה הזו שייכת לך? - היא שווה!".
ובכל זאת העולם של בנארד הוא מורכב ופרדוקסלי, ולא נותן תשובה חד משמעית לשתי השאלות בדבר הנשיות שהצגתי בתחילת הרשימה. הפרדוקסליות הזו היא גם חלק מהאג'נדה של המחשבה הפמיניסטית של הריבוי ושל האנטי-לוגי-אנטי-ליניארי-אנטי-פאלי.
הדבר ניכר היטב גם במבנה הכתיבה של בנארד - הערבוב בין הז'אנרים, העלילה הפזורה, האמירה העמומה לעתים - זאת בניגוד לדגם הזכרי הרציונלי. המספרת עצמה הופכת לדמות, אולי הדמות העיקרית בספר, כאשר בסדרה של הערות מחוכמות למדי היא משתפת את הקורא/ת בהחלטותיה ומחשבותיה, ובכך גם מזכירה שמדובר בספר בלבד ושאותו כותבת בת חוה בשר ודם, בת זמננו.
אך בסופו של דבר נראה שבנארד משלמת מחיר על הריבוי הפמיניסטי שלה. זה קורה כשחוסר העקביות הרחמית הזו מתבטאת גם ברמת הכתיבה, שנעה לעיתים בין שנינות מופלאה לבאנליות מטופשת ומרגיזה. התחושה היא שהמספרת נתקעת באמצע ולא לוקחת את התחבולות הספרותיות והמגדריות שלה עד הסוף. מאידך גיסא - אין די בכמה מרכיבים לא מוצלחים אלו בכדי להרוס את ההנאה שבקריאת הספר השנון הזה.
כנראה לא היתה עם הגבר הנכון
22.4.2002 / 10:00