מגיע רגע, בזמנה של כל אומה, בו האמת מתייצבת מול פניה ותובעת ממנה הסברים. מגיעה השעה, בהיסטוריה של כל עם, בה הוא נתבע לעמוד בפני בית דין של שכל ישר, של מוסר ושל סטנדרטים כלל אנושיים, חפים מכל פוליטיקה ו"צו השעה". הרגע הזה עדיין לא הגיע לפתחה של מדינת ישראל, אבל הוא צובר תאוצה, מטען ועוצמה ומתקרב. והוא מביא את יום הדין (הציבורי וההיסטורי) עמו.
ומי במקדמי חשבון הנפש? אזרחים, חיילים, אינטלקטואלים, ולאחרונה - ובאופן מפתיע - גם אמנים. והרי אך לפני חודשים ספורים יצאה מאיתנו הקריאה לאמנים וליוצרים להניח את כלי המיתר ואת דו"חות עלויות ההפקה בצד לרגע ולהשמיע את דעתם (תהא אשר תהא), ובלבד שלא יסתתרו גם הם מאחורי איזה קונצנזוס אילם של "צו המצב" או "שקט יורים". שהרי היריות מהדהדות כאן זה זמן ולא עושה הרושם שבכוונתן להיפסק, ואם לא יגיבו עכשיו, אז אימתי? ועל כן, וקודם לכן, למי מבין האמנים שפצה פיו - רשימה חלקית: יפה ירקוני, אסף אמדורסקי, משה איבגי, רמי הויברגר, דודו טופז, עמוס עוז, א.ב יהושע והאחרים שנשמטו - כה לחי! בשעה זו, בימים אלה, דברים בשם אומרם, הם-הם צו השעה האמיתי. אל תיחתו ואל תיראו!
ולא זאת היא בלבד, כי אם תציצו ברשימה שנית, תגלו כי מצויים בה לא דגי רקק כלל ועיקר, כי אם מה שנהוג לכנות "המיטב שבמיטב". הגדולים והחשובים בסופרים, מהחשובים בשחקנים ובמוזיקאים הצעירים, ונתעכב דווקא על שניים אחרים, הלא הם יפה ירקוני ודודו טופז. ראשית יפה ירקוני, אשר אין כבר שום גוף ציבורי או תנועה, או התארגנות צנזוריאלית אחרת שתיקח ממנה את הכינוי "זמרת המלחמות". שהרי יפה היא מהבולטים והחשובים בסמליו של הדור ההוא, הדור של "ארץ ישראל היפה", ויש להוסיף, הטובה והנשכחת. לא סתם אחת, כי אם ה-זמרת ה-לאומית, (לצד שושנה דמארי), קולה של אומה ושל תקופה ואייקון תרבותי שנמזג כבר לתוך האתוס, ומזמן לא מצוי בשירותו.
ולצידה (כמה מילים רעות הומטרו מכאן, ממדור זה על האיש ועל פועלו, על דרכו ועל סגנונו ומאף אחת מהן אין לחזור) דודו טופז, שהוכיח אומץ לב ציבורי, לצאת בשעה זו כנגד הטקסטים המוכתבים מחדר הבקרה של הלאום ולומר את שלו. נפל דבר בישראל - קיסר הרייטינג, הלא הוא דודו, לא פחות מאשר מלך ישראל, או לכל הפחות מלכו של עמישראל, פצה את פיו ויאמר. לא איזה אמן קיקיוני מרצועת שידור נידחת, הראוי להיחשב ל"שולי", "סהרורי", "מי אתה בכלל?", אלא דודו טופז, הקרם דה לה שפיץ של הפירמידה של תרבות המידרוג ששמנו עלינו למולך. וכך, לצאת חוצץ כנגד נהמת ההמון, כנגד קולו של "העם", של איזה "אנחנו", דרוש אומץ רב, וגם תביעה לקשב מצדו של הציבור.
אבל הציבור, כלומר "העם", כלומר איזו רוח רעה הנושבת בתוכנו, בז ליושבים בתוכו, וגרוע מכך, מבקש להקיאם. אם העניין היה מסתכם בתגובות הגולשים למאמר ובדבריו של האיש ברחוב, ניחא. אולם כאשר ארגונים ציבוריים, מוסדות תרבות ואחרים מחזיקים "אמן" אחרי צעקות ה"הקיאו אותם משורותינו", הדבר מדאיג. מדאיג ומעציב. שכן יפה ירקוני, על התבטאויותיה, טובות אם רעות בעיניכם, עשתה קילומטראז' של ממש במדבר הישראליות, ישבה בקרבנו, מזוהה עם סמלינו ותכנינו, טקסינו ומנהגינו, מנהיגינו וציבורינו, כאחת האדם. ואם לאחר 50 שנות פעילות אמנותית/ציבורית לא קנתה לה את הזכות לקום ולומר את דבריה מבלי שמיד מבול של ביטולים, התקפות משולחות רסן, מעשי דיס-קרדיטציה ודה-לגיטימציה של האשה ופועלה ייפול על ראשה, אז מי כבר רשאי לומר את דברו במדינה הזאת הנוטפת משנאת האחר והשונה?
וכבר מועצת כפר-יונה אינה חפצה ביפה ובשיריה באירועי יום העצמאות שם בוודאי היתה שרה את "היי הג'יפ", "שיר הפלוגה", ועוד "נכסי צאן ברזל". וגרוע ומביש מכל, דחיית ערב ההצדעה לפועלה של הזמרת בעקבותיו. וכבר הקהל מדיר רגליו, וכבר האמרגנים מצקצקים, והאמנים, רפים וחלושים, ממלמלים "מה אתה רוצה, שנופיע בפני אולם ריק?". רבאק, כן! זו יפה ירקוני, האשה, האמנית, וזכותה להביע את דעתה במדינה חופשית, שאינה נתונה למשטר אימים של איזו משטרת דעות, הכורתת את ענף כל איש תחתיו, אם אינו עולה בקנה אחד עם "הגזע". האין זו גזענות של דעות?
והמקרה המביש שאירע בפסטיבל "דוק-אביב", בו לא התאפשר לבמאי השבדי פטר טורביונסון להסיר את סרטו מרשימת ההקרנות, ולאחר שהלה תבע, לכל הפחות, להביע את מחאתו על פעילות הממשלה (אותה ממשלה שהזמינה אותו להתארח בפסטיבל של קולנוע ותרבות, כדי להראות ל"גויים" שגם אצלנו יש פתחון פה לאמנות זרה ו"הכל בסדר", שהרי עורכים כאן פסטיבלים לקולנוע זר) במכתב, הסיר הגוף הממשלתי "מפעל הפיס" את תמיכתו לפרס הראשון בסך 75 אלף שקלים, ומיד מיהרו קברניטי הפסטיבל לבטל את הקראת המכתב, ומיד לאחר מכן את הקרנת הסרט "לרגל תחושות הקהל". אז רוצים או לא רוצים "נורמליות"? מעונינים או לא מעונינים בפסטיבלים, בהסברת פנינו לאמנים זרים וכו'? ואם רוצים, האם רק את אלה המיישרים קו עם עמדות הממשלה? אלה הולכים ומתמעטים בעולם. להזכירכם, אפילו אנריקו מסיאס שר בפסטיבל פרו פלסטיני.
מקרה המבחן המעניין, כמובן, יהיה זה של אלוף הרייטינג. אם "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ממשיך לככב בראש רשימת רבי המכר, חרף מחאות הימין (עיינו בתגובות לביקורת על ספרו שפורסמה באתר זה ותבינו), הרי כסאו של דודו הוא מהיציבים והאיתנים. האם תקיא אותו החברה הישראלית? האם יוקיעו אותו רבים ממעריציו, רק בשל עמדותיו, וללא כל קשר להנאה שהסב לרבים מהם? והאם בקרוב, על ספריית התקליטים שבביתכם, או בחנות הספרים הקרובה למגוריכם, כמו גם בבתי הקולנוע ולפני שידור תוכניות בטלוויזיה, יצוץ ויעלה הסימון הכחול-לבן האומר: "מאושר לצריכה תרבותית על ידי משטרת הדעות של העם", ועל אחרים, בסטיקר אדום: "פסול לשימוש בשל התבטאויות לא נאותות". אתם יודעים, בדיוק כמוני, מה נמצא מעבר לפינה. וזה מפחיד לאללה.
הבננות בדרך
22.4.2002 / 11:40